קיום החקלאות בתנאים של מחסור במים זמינים במחיר הוגן

לפני שבועות מספר התקיים כנס WATEC בוונציה, איטליה. כאחד ממארגני הכנס, חשבתי שיש טעם לדון לעומקו של עניין בתחום שינויי האקלים ולפיכך בחרנו מרצים שיעסקו בנושא ואכן היו פרופסורים שהרצו ארוכות על מגמות של שינויי בכמויות הממטרים ושינויים אקלימיים בחבלי הארץ השונים באיטליה.

 

בעוד שאצלנו המאבק החקלאי הוא בין השאר בשינויי האקלים ובהאמרת מחירי המים ההולכים יד ביד עם גזרות האוצר המשתנות חדשות לבקרים, נחשפתי בתערוכה גם לשינויי האקלים המתרחשים באירופה בכלל ובאיטליה ו-וונציה בפרט.
בין היתר, נודע לי כי אזורים שלמים שבעבר היו מושקים באמצעות חסדי הממטרים ומזג האוויר, נאלצים כעת לפרוש קילומטרים רבים של שלוחות טפטוף. מחד, מדובר בבשורות טובות עבור חברות ההשקיה הישראליות ולא רק הישראליות, אולם מאידך, הן בהחלט מציגות תמונת מצב מדאיגה בכל הנוגע לשינוי מגמה באקלים.
אולם במהלך ההרצאות, המעניינות בפני עצמן, נחתה בי ההכרה שפספסתי דבר מה. הרי מה החשיבות המקצועית גרידא לשינויי האקלים, כמויות הגשמים, אורכן של הסופות והמחזוריות שלהן, ללא החשיבות של השפעת שינויים אלה עלינו, בני האדם ואם תרצו על כל החיים באזורים הללו?
מי שהיה שר הסביבה הקרקע והים האיטלקי אמר בכנס, כי העלות השנתית המוערכת של הגנה על וונציה מפני הצפה עומדת על כ- 100 מיליארד יורו. שוב - 100 מיליארד יורו מדי שנה, עד 2030 רק כדי שוונציה לא תשקע כליל ותחרב. השר לשעבר הוסיף ואמר, כי לממשלת איטליה ברור כי אין בידה את הסכומים הללו. מה הם מתכוונים לעשות עקב כך? שאלה מעניינת הזו נותרה, גם בסופו של הכנס, פתוחה ללא מענה...
כעת, אני מזמין אתכם להצטרף אליי בקפיצה קטנה, בת כשלוש שעות טיסה, מזרחה לישראל שהשכילה לנצל את משאב מי הים ולצמצם עד מאוד את השפעת האקלים המשתנה שלנו, לפחות על תושבי הערים. זוכרים את היטל הבצורת? את קמפיין "ישראל מתייבשת"? מי עוד מדבר בישראל במונחי בצורת בימים אלו?
בוודאי לא אזרחי המדינה החיים בעיר וגם לא החקלאים החיים מקו קריית גת דרומה. אולם אזורי צפון הארץ - הגולן והגליל - נמצאים בשנים האחרונות במצב של יובש משקעים קיצוני ומתמשך. אדייק ואומר שהחקלאים בצפון הארץ נמצאים במצב של יובש קיצוני. המים ממפעלי ההתפלה אינם מגיעים אליהם ומחירם הגבוה מאוד של המים המותפלים, ממילא הופך אותם לבלתי רלוונטיים עבור רוב הגידולים החקלאיים.
בעודי חושב, בציניות מסוימת, על האיטלקים ועל חוסר ההכרה שלהם בקושי המתגבש להם מתחת לאף, שאלתי את עצמי - ומה קורה אצלנו? האם יש חשיבה, או יד מכוונת, להובלת תהליכים שיאפשרו קיום חקלאות ישראלית בתנאים של מחסור במים זמינים במחיר הוגן? האם אנו מפעילים שיקול דעת נוסף, מלבד הסגידה של נציגי האוצר לאלוהי הכסף? האם יש מי שמבין, באמת, שהחקלאים הם אלה המחזיקים את גבולות המדינה באזורים שסועי קרבות וללא קיומם שם, רחוק מהעין ומהלב, הגבול יהיה נטוש? כמה כסף שווה לנו גבול נטוש? והאם אזרחי מדינת ישראל, או ממשלתה, מוכנים בכלל לשלם עבור אי נטישת הגבולות והשטחים המעובדים?
מדינת ישראל השכילה, כמעט ברגע האחרון, לפתור את משבר המים החמור שאיים עליה לאחר תקופה ארוכה של ישיבה על הגדר תוך התנהלות מתעלמת לאורך שנים ממושכות של בצורת ומיעוט משקעים. יחד עם זאת, אל לנו לשקוט על השמרים ולהסתפק בפתרונות הקיימים, המאפשרים צריכה רציפה של מים לבית עבור אזרחי ישראל.
מדינה חפצת חיים, המבקשת לשמור על גבולותיה, שאינם שוקטים לרגע, חייבת לאפשר תשתית חקלאית משגשגת לאורכם של גבולות אלה ואחת הדרכים לעשות זאת היא להבטיח רציפות, זמינות ומחיר סביר גם בתחום המים לחקלאות.

ארז וייסמן - מנכ"ל ארגון עובדי המים

לשאלות ופרטים נוספים

נא מלאו את פרטיכם ונציגינו ייצרו עמכם קשר בהקדם