יום החקלאות בכנסת, או פרפורי גסיסה של חקלאות ישראלית מפוארת

בתחילת חודש נובמבר ציינו את יום החקלאות בכנסת. יום הצדעה חגיגי שאמור היה להציג את החקלאות שלנו במיטבה, על הצלחותיה, הישגיה ותרומתה למדינה.

 

הסתובבתי במסדרונות המשכן ביום הזה, נכנסתי לחדרי הוועדות ולאולמות הדיונים ולא ראיתי את החגיגה. מה שכן ראיתי, זאת קבוצה גדולה של אנשים לא צעירים ומודאגים. מאוד מודאגים. אנשי הירקות והפירות, מגדלי הזיתים והדבש, אנשי הרפת והלול, המים והדגים ורבים נוספים.
כולם יחד מצטופפים זה זמן רב בסירה המיטלטלת הקרויה החקלאות הישראלית, נאבקים בעליית מחירי התשומות, בצמצום משאבי הקרקע, המים וכוח האדם ובשיח מסית ומפלג של משרד האוצר, המסביר לציבור שזה אנחנו או אתם. אז לא. זה לא אנחנו או אתם. זה אנחנו ואתם.
אנחנו, שקמים לפנות בוקר, נועלים את נעלי העבודה עם שאריות הבוץ והאבק מאתמול ויוצאים לשטח, שברוב המקרים שוכן בצמוד לגבולות המדינה בצפון ובדרום, ואתם שנהנים מריאות ירוקות, מביטחון מזון ומתוצרת חקלאית מקומית ואיכותית שפעם הייתה שם דבר בעולם כולו.
והמחיר? תשאלו. מדוע הוא כה גבוה? את הסיבה צריך לחפש בפערי התיווך, ברשתות השיווק והיבואנים, חלקם מקורבים לעמדות השלטון, שגם בפסח האחרון עם הורדת המכס על היבוא "שכחו" להעביר את ההטבה הזו לצרכנים וגלגלו לכיסם עשרות מיליוני שקלים.
וכך, מדינה שהייתה עוגן של ייצוא חקלאי, על כל המשתמע מכך לכלכלתה, הפכה ליבואנית. יבואנית של עגבניות, של בשר, של דגים. של כל מה שאפשר. נכון, הכל ניתן לייבא היום. אולם מי שאומר שאין לו בעיה לייבא את התוצרת החקלאית לארץ, אומר למעשה שאין מקום לחקלאות ישראלית. גם זו מדיניות והיא לגיטימית. אבל אם כך הדבר, שיקומו ממשלות ישראל ויצהירו בריש גלי שזוהי המדיניות. מה הבעיה בכך? אין בעיה. עד. עד שמגיע מבצע 'צוק איתן' או אלה שחלילה יגיעו אחריו, ומשתק את נמלי האוויר והים שלנו.
אני מביט בעמיתי החקלאים, רובם אנשים בשנות ה-60 וה-70 לחייהם, ענפים שלמים שהולכים ומזדקנים, ושואל את עצמי - אם החקלאים באמת עושקים את הציבור, אם אנחנו חיים על חשבון האזרחים, כפי שיש מי שמנסה להציג זאת, איך יכול להיות שלא כולם רוצים להיות חקלאים? איפה הדור הצעיר, דור ההמשך, במושבים ובקיבוצים? למה הוא בורח מהענף כמו מאש? ואיפה כל אותם צעירים חדורי התלהבות שנוהרים מהעיר למשקים, לעבודת כפיים בחקלאות?
החקלאות הישראלית דועכת ונציגיה מגיעים לכנסת לא כדי לחגוג, אלא כדי לשמוע את ראש הממשלה, שאוהב להתגאות בנאומיו בחו"ל בהישגים של אותה חקלאות, אומר להם 'אני שומע את הבעיות שלכם ומתכוון לדון בהן', כי 'אנחנו צריכים חקלאות חזקה שתבנה מדינה חזקה'.
אתה צודק אדוני רה"מ, חקלאות חזקה אכן בונה מדינה חזקה. לצערנו, לא זו הרוח שמנשבת אלינו ממשרדי הממשלה שלך והחקלאות הישראלית כיום נאבקת על קיומה. תיקון 27 לחוק המים, שאושר באחרונה בוועדת פנים-כלכלה בכנסת, הוא רק דוגמה אחת לכך. בעוד שעבור הצרכן הפרטי עשוי התיקון לחוק להביא לירידה בלתי משמעותית במחיר המים, מבחינת החקלאות הישראלית, המשמעות של תיקון 27 הינה ייקור כל סוגי המים לחקלאות למחיר שאינו מצדיק קיום חקלאות כלל והלאמה בפועל של תשתיות מים שהוקמו על ידי החקלאים, ברישיון המדינה ובהשקעה פרטית של מאות מיליוני שקלים.
מיותר לציין שמשרד האוצר דחה את כל הפתרונות המוצעים להסדרה ארוכת טווח של נושא המים לחקלאות.
אנחנו יודעים להיאבק במחסור בידיים עובדות ובמזג האוויר ולייצר את הפתרונות המתקדמים ביותר בעולם לייצור מקורות מים, להשבחה ולפיתוח של זנים, להדברת מזיקים, לייעול השימוש בקרקע.
אנחנו יודעים להיערך כשניתנת הוראה להתרחק משטחי העיבוד בשל מצב ביטחוני כזה או אחר. אנחנו יודעים להילחם בהצלחה בכל אלה.
מעולם לא חשבנו שנידרש להילחם במדינה שאנחנו אוהבים, שמייתרת אותנו ומסמנת אותנו כאויביה.

ארז וייסמן - מנכ"ל ארגון עובדי המים | This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

לשאלות ופרטים נוספים

נא מלאו את פרטיכם ונציגינו ייצרו עמכם קשר בהקדם