החקלאות אינה מאגר המים של המדינה

חורף ישראלי עובר עלינו. עוד חורף שבו חלוקת המשקעים מסרבת להתאזן ונעה בין מופעי גשם מרשימים וקצרים, לתקופות יובש מדאיגות.

דווקא בעת כתיבת שורות אלה יורד הגשם במלוא עוזו, האם בזכות תפילותיו של שר החקלאות? אולי בזכות מטוסי פיזור יודיד הכסף (ומי מאתנו שעוד זוכר - מדליקי התנורים בצפון...) ואולי בזכות העובדה שבכל זאת, אנו בעיצומו של החורף?
אך בעוד העין עוקבת בשמחה אחר הטיפות מבעד לחלון, איני יכול להימנע מלשאול את עצמי - מה ייעשה בכל כמויות המים האלה? האם נשכיל לנצל אותן באופן הנכון והמיטבי?
באחרונה שמעתי את מנכ"ל רשות המים, גיורא שחם, אומר כי מדינת ישראל עומדת בחסר של כ–40 מיליון מ"ק בנפח האיגום שלה. נתון זה דומה מאוד לנתונים שיש בידינו, לפיהם עומדות כיום האגודות החקלאיות בחסר איגום בהיקף של עשרות מיליוני מ"ק.
במהלך שנים ארוכות של מחסור במים, צורכים החקלאים את מי הקולחים ומפנים בכך מאות מיליוני מ"ק של מים שפירים לטובת הצרכן הפרטי. אולם בשל עצירת פיתוח מפעלי ההשבה, בעקבות החלטת רשות המים להפסיק את השתתפותה במימון הפרויקט, כולל בניית מאגרים לאיגום הנוסף ההכרחי, אין דרך לאסוף ולשמור את עודפי מי הקולחים ומי הגשמים וכתוצאה מכך הם זורמים לנחלים ומשם לים.
רשות המים הותירה את החקלאים להתמודד עם עלויות ההשקעה והפיתוח של פרויקט מפעלי ההשבה לבדם, כאשר ברור שלחקלאים אין יכולת לעמוד בעלויות אלה ללא תמיכה וסיוע מהמדינה וכך מתעכבת בניית מאגרים נוספים ואלה הקיימים אינם יכולים עוד לספק את הביקוש ההולך ועולה לאיגום מי קולחים. וכאילו לא די בזה, רשות המים מערימה עלינו קשיים נוספים בצורת חסמים בירוקרטיים שונים והתניית אישורי הבניה של המאגרים בהתאגדות אזורית ומרחבית של ספקי מים ורשויות מקומיות.
התוצאה היא שאין לנו למעשה דרך לאגור את כל מי הגשמים הברוכים וחלק משמעותי מהם זורם לים. יתרה מזאת, בימי החורף, כאשר מתמלאים המאגרים הקיימים במי גשמים, אין מקום להזרים אליו את הקולחים ואלה נשטפים לנחלים ומהווים סיכון בריאותי, מאחר ורמת הטיהור שלהם אינה עומדת בתקן הנדרש להזרמה לנחלים.
ישנה הסכמה גורפת בין משרדי הבריאות והגנת הסביבה, הארגונים הירוקים והחקלאים, לפיה הטיפול במי השפכים והשבתם לשימוש חוזר בחקלאות, הוא הפתרון הנכון והטוב ביותר לכל הצדדים. זוהי דוגמה מצוינת בה נפגשים אינטרסים שונים לכלל מתן פתרון אמין יעיל וארוך טווח. החלטת רשות המים להפסיק את העברת התקציבים לפיתוח מפעלי ההשבה יצרה מצב אבסורדי שההשלכות שלו הן בכייה לדורות. ולא ברור לי כיצד מדינת ישראל, שנחשבת ליעילה ביותר בעולם בטיפול והשבה של מים, מוצאת עצמה שוב ושוב במצב כזה.
לכן לא נותר לי אלא להפנות את דבריו של גיורא שחם חזרה אליו ואל אנשי רשות המים ומשרד האוצר ולקרוא להם לשחרר את החסמים המוטלים על האגודות החקלאיות, להקל על הקמת מאגרים חדשים והרחבת מאגרים קיימים ולשוב לתמוך בפרויקט ההשבה, כדי שנוכל יחד להגדיל את מקורות ייצור המים שלנו ולהפחית את התלות במזג האוויר, שמוכיח לנו, מדי שנה מחדש, שלא כדאי לסמוך עליו...
בשנים האחרונות הפכה החקלאות הישראלית ל"אקוויפר הרביעי" של מדינת ישראל. בכל פעם שנוצר מחסור, ברירת המחדל של המדינה היא לקצץ במכסות המים של החקלאים ולהשתמש במים אלה כמקור חליפי לצרכים אחרים. חקלאות אינה מאגר מים. היא ענף כלכלי שהמים מהווים בו אמצעי ייצור מרכזי ואין זה תפקיד החקלאות להיות בולם הזעזועים של המדינה, שבאמצעותו מכסים שוב ושוב על כשלי ניהול משק המים הלאומי.

לשאלות ופרטים נוספים

נא מלאו את פרטיכם ונציגינו ייצרו עמכם קשר בהקדם