"הגעתי לרשות המים מתוך תחושת שליחות"

עבור גיורא שחם, המנהל הנכנס של רשות המים, משק המים אינו דבר זר. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת מים של הטכניון ותואר שני בניתוח מערכות משאבי מים. את התפקיד החדש הוא אינו רואה כ"מקפצה" לג'וב הבא, אלא כהזדמנות לשנות דברים שההשפעה שלהם לא תהיה דווקא עלינו, אלא על הילדים שלנו ואפילו על הנכדים שלנו

גיורא שחם

"משק מים אינו מתנהל כאופנוע ים שנע בזריזות אלא כנושאת מטוסים גדולה וכבדה, כשכל שינוי כיוון מתנהל באיטיות. כשנכנסתי לתפקיד לפני כחודשיים הבנתי שלהניע תהליכים מורכבים במשק המים זו פעולה איטית מאד. מצאתי כאן מערכת מצוינת ואנשים מעולים העושים עבודתם במסירות ובהרגשת שליחות, רק צריכים הכוונה והתווייה של דרך כדי לממש את הדברים הגדולים העומדים בפני משק מים". כך אמר לנו גיורא שחם, שמונה לאחרונה כמנהל רשות המים לאחר הליך מכרזי ארוך.
עבור שחם (65), תושב המושבה כנרת, משק המים אינו דבר זר. הוא בעל תואר ראשון בהנדסת מים של הטכניון ותואר שני בניתוח מערכות משאבי מים, גם הוא של הטכניון. בשנת 2012 היה בין מדליקי המשואות בהר הרצל ביום העצמאות, בעבור תרומתו למשק המים בישראל, שכללה בין היתר את ריכוז וניהול תכנית האב החדשה למשק המים, וכן ריכוז הצוות ההנדסי של הוועדה המשותפת ישראל-ירדן ליישום פרק המים בהסכם השלום בין המדינות. בעבר עבד בחברת מקורות ועסק בניהול, תכנון וביצוע של פרויקט שיקום עמק החולה ואגמון החולה בשנות ה-90. בשנים האחרונות שימש יועץ לחברות תשתית גדולות.
"אני יליד חיפה והתחתנתי עם בת המושבה כנרת שהיא נכדתו של הרב של עמק הירדן, והחלטנו לבנות את ביתנו במושבה" מספר שחם. "הקרבה לכנרת הביאה אותי ללמוד הנדסת מים, ובתחום הזה אני נמצא כל חיי המקצועיים. ההתמחות שלי בתואר השני היתה בניתוח מערכות משאבי מים ורוב עיסוקי היו ברמת התכנון המערכתי. היות וכך, הנושאים שרשות המים עוסקת בהם לא זרים לי.
"פרק חשוב בחיי היה ניתוח המערכת ופעולות התיקון של מפעל ייבוש החולה, 40 שנה אחרי שבוצע. התבקשתי להכין סקר התכנות ולאחריו ניהלתי את התכנון ואת ההקמה של מה שהיום נקרא אגמון החולה, על כל מה שסביבו. ייבוש החולה הסתמנה בעבר כטעות היסטורית שנגרמה כתוצאה מהתערבות האדם בטבע. בפעולה כירורגית, בעלויות לא גדולות, הצלחנו להפוך את המקום לאחת מפנינות הטבע של ישראל. נוצר שם אזור שמושך אליו 450 אלף מטיילים בשנה, עוגן כלכלי רציני בגליל העליון. זאת דוגמה לניתוח מערכת מרובת מטרות, שבתהליך נכון הפכה מ"חור שחור" בלב ארץ פלגי מים לאחד המקומות היפים בארץ.
"עסקתי הרבה בשיקום בתי גידול שנהרסו כתוצאה מהתערבות האדם בטבע, כמו ההתמודדות עם בתי הגידול האקווטים בים המלח לאור נסיגת המפלס. ריכזתי וניהלתי עבור נציבות המים עוד לפני שהפכה לרשות, את פרוגרמת המדיניות ארוכת הטווח למשק המים שהיתה אמורה לשמש בסיס לתכנית אב למשק המים. ליוויתי את הפרויקטים התשתיתיים הגדולים שהוקמו ב-20-25 השנים האחרונות בישראל, דוגמת כביש 6, מסילות ברזל ראשיות, כבישים מהירים ועוד". 

כיצד מתכננים את משק המים לטווח הארוך?

"ייזום וביצוע פרויקטים תשתיתיים זה תהליך שלוקח שנים. חייבים להסתכל רחוק קדימה ולחזות מה יהיו הצרכים של האוכלוסייה הגדלה כל הזמן, גם בכמות המים וגם באיכותם. בתכנון ארוך, החיזוי בעייתי, כי אף אחד לא יודע מה צפוי עוד עשר-עשרים שנה. הטכנולוגיה משתנה, התנאים הפוליטיים והגיאו-פוליטיים משתנים, תנאי סחר משתנים, הכל משתנה ואין באמת יכולת לחזות את העתיד, ובוודאי שלא באופן מדויק.
לכן תכנון ארוך טווח צריך אמנם להסתכל רחוק, אך בסופו של דבר נדרש להציג משימות לטווחי הביניים.
"נושא המים מורכב וחוצה אינטרסים ומגזרים: מגזר ביתי וחקלאי, טבע וסביבה ומדינות שכנות. מערכות מורכבות אלו מכילות בתוכן קונפליקטים מובנים ברורים ואין נקודה שהיא האופטימום המתאים לכולם. הפתרון של מערכות מרובות מטרה נמצא במקום שנקרא עקומת הפשרה, דהיינו מגזר או סקטור או אינטרס מסוים מפסידים מעט כדי לקדם את המירב, מבלי לפגוע באחרים המפסידים גם הם מעט למען הכלל. זאת החוכמה של ניהול נכון במערכת ציבורית - לנסות להגיע לפתרון פשרה, כאשר אנחנו צריכים לאפשר את הפתרונות ההנדסיים ולקדם את משק המים לטובת הכלל והמדינה.
"קחו לדוגמה את מצוקת המים הגדולה בגליל, שנגרמה בשל בצורת ממושכת. צרכני המים הגדולים הנפגעים שם הם החקלאות, הטבע והתיירות המבוססת על פעילות בטבע. אנחנו צריכים לחלק את המחסור במים בצורה נכונה וצודקת בין האינטרסים השונים.
היו מלחמות קשות בין הסקטורים, עם טענות של החקלאים שאין מספיק מים לחקלאות, של מפעילי הקייקים המתלוננים שאין מספיק מים בטבע כדי להפעיל את העסקים שלהם ושל נציגי הטבע הדורשים זרימה מינימלית בנחלים. כאן נכנסת המקצועיות של רשות המים כגוף מסדיר, שלעיתים חייב להיות יצירתי כדי להיענות למירב הצרכים. במקרה זה, שבו היה צורך לחלק את מעט המים בין החקלאים לצרכי הטבע ומפעילי הקייקים, הוצע לעשות שימוש בנפח המים הנאגר בתעלה המזרחית - מעלה סכר הפקק. בקטע זה של התעלה ניתן לאגור הרבה מאוד מים.

בתכנון ארוך טווח, החיזוי הוא בעייתי כי אף אחד לא יודע מה צפוי עוד עשר-עשרים שנה, לכן צריך אמנם להסתכל רחוק, אך בסופו של דבר נדרש להציג משימות לטווחי הביניים

באופן זה החקלאים יוכלו להשקות בלילה ובבוקר, כשהפעילות של הקייקים מתחילה, יפתח מגוף בסכר שמאפשר זרימה ללא הפרעות בנהר.
כך הטבע ומפעילי הקייקים ייהנו והחקלאות לא תחסר.
"הפתרון הזה הועלה בישיבת מועצת רשות המים בתחילת הקיץ, הישיבה הראשונה בה השתתפתי כמנהל הרשות. ההצעה התקבלה והכנסנו זאת לתוך הכללים, כהסדרה חוקית, וכך זה אכן מתנהל. התקנו מדי ספיקה עם קריאה מרחוק וכלל הציבור יכול לראות את הנתונים באפליקציה פתוחה, כל צד יכול לקרוא את כמות המים שזורמת בכל שנייה בסכר. זו דוגמה של הסדרה ציבורית ראויה במערכת מרובת מטרות".

ים המלח

כיצד באמת מתמודדים עם מצוקת המים שנגרמת בין היתר בשל הבצורת הממושכת?
"כבר לפני 3000 שנה היתה כאן בצורת ואחרי כמה שנות מצוקה בני ישראל ירדו למצרים. אנחנו חיים בספר המדבר, הבצורות באזור זה יכולות לבוא במחזורים ארוכים, אבל בסופו של דבר יגיע גם הגשם. ההבדל ביננו לבין יעקב ובניו הוא שלנו יש טכנולוגיה היודעת לגשר על בצורות אלו, מה שלא היה בעבר, ושגם כיום אין בחלק גדול מהעולם.
אך ברור שאנחנו צריכים לעשות מאמצים כדי למתן את השונות ההידרולוגית באזורים שבהם אין חלופות.
"אנחנו מדינה מפותחת, עם ראש שממציא פטנטים, עם מסורת של הפקת לקחים והפנמה ולכן נערכו פה בזמן ולמדו לגשר בין המים הקיימים והמים הזמינים באמצעות טכנולוגיה. זה הגשר בין מים קיימים לבין מים זמינים הראויים לשתייה. לכ-85 אחוז מאוכלוסיית ישראל יש פתרון זמין, בצורה של 5 מתקני התפלה גדולים, כשהשישי בדרך עם תפוקה כוללת של כ- 700 מיליון קוב בשנה, שזה פחות או יותר הצריכה הביתית בארץ כיום.
יש גם רזרבת קרקע שתאפשר הרחבת מתקני ההתפלה לכל כמות שתידרש. כך נוכל להבטיח אמינות אספקת מים לבתים עוד עשרות שנים קדימה עם מודולים נוספים של מים מותפלים. הבעיה נכון להיום היא עם שימושי המים בחלק המזרחי של המדינה, הסובל מרצף נדיר של שנים שחונות ללא חלופה ומתגלגלות תוכניות להביא מים מותפלים גם לשם, למרות שאיני בטוח שזה כ"כ נכון מבחינה כלכלית.
"הבעיה הכי גדולה באזורים המזרחיים - אזור עמק החולה ועמק הירדן - זאת הבעיה הסביבתית. אני לא אומר שזאת הבעיה של החקלאים או של החקלאות, אני אומר שבראש ובראשונה החקלאים והחקלאות הם סוכנים סביבתיים, הם אלה היוצרים את הנוף הירוק בארץ: אספסת בעמק החולה ותמרים בעמק הירדן, בריכות דגים בעמק בית שאן ופרדסים בשרון ועוד. הערכים החיצונים של החקלאות משפיעים על כלל הציבור ולכן יש למצוא כל דרך לשמר את החקלאות. אנחנו לא ממציאים כאן כלום, החקלאות כסוכנת סביבתית היא כמעט דבר מובן מאליו במדינות מפותחות, כמו שוויצריה, צרפת, איטליה וארה"ב.
"היות וכך, יש לנו סוג של אחריות גם על החקלאות והצורך לקיים חקלאות רצופה ומתמשכת גם בעמק החולה הוא מחויבות כצורך ציבורי רחב. את זה אפשר להשיג בכמה דרכים, ובראש ובראשונה על ידי תוספת נפחי אגירה. ההשקיה החקלאית בגליל מתבססת על זרימות בנחלים, והנביעות במחזורים השחונים הולכות ודועכות. אם היו לנו מספיק מאגרים לתפוס מים בחורף, היינו יכולים לספק מים ולהשקות את כל עמק החולה ברווחה בקיץ, ולהשאיר את המים בנחלים עבור הטבע.
"מאגר עינן למשל, היה אמור לאגור 6 מיליון קוב. כתוצאה מכשלים מבניים בסוללות שלו, אי אפשר לאגור בו היום אפילו 2 מיליון קוב. הנפח החסר היה עוזר גם לעמק החולה וגם למפעל זמר המעלה את המים להשקיית השטחים החקלאיים של ההתיישבות לאורך גדר הלבנון. מלבד מאגר עינן, נדרשת עוד אגירה בהיקף של 15 מיליון קוב כדי לפתור את בעיית המים לחקלאות באצבע הגליל ובעמק החולה. זה לא ייתן מענה לכל הבעיות, אבל יקטין את מצוקת המים החקלאים בשנות בצורת. יחד עם זאת, ברור שאם יהיו 7 או 10 שנים שחונות נצטרך למצוא פתרונות נוספים.
"בנוסף, ביקשתי לבחון שוב את סוגיית הקידוחים הנוספים באזור הגליל והגולן מפני שזה משחק של סכום אפס. כלומר, אם הפקת המים בקידוחים תשפיע על הנביעות במוצאי הקליחה הטבעיים של האקוויפר, יש לכך השפעות סביבתיות ועלנו לבחון זאת בזהירות הנדרשת".

כ-85 אחוז מאוכלוסיית ישראל נהנים ממים מותפלים המגיעים מחמישה מתקני התפלה כשהשישי בדרך עם תפוקה כוללת של כ- 700 מיליון קוב בשנה, שזה פחות או יותר הצריכה הביתית בארץ כיום

שפכים גולמיים רבים מגיעים אלינו משטחי איו"ש ועזה ואנחנו לא מנצלים אותם. מדוע לא לקלוט אותם ולהתייחס אליהם בתור משאב?

"אני רואה זאת כאחת המשימות המרכזיות שלי. יש נהרות ביוב הזורמים מאיו"ש לכיוון מערב ומזרח, ואני רוצה שעד סוף המשמרת שלי כאן חלק גדול מהזרימות הללו ייפסק. אני לא מכריז זאת בעלמא, אני פועל מהיום הראשון שלי פה כדי לטפל בבעיה הזאת.
גם שפכי קלקיליה וגם שפכי שכם, ירושלים המזרחית והשפכים בנחל חברון ובנחל מודיעין. זה חייב להיעשות בתיאום עם הפלשתינים, אמנם אנחנו בסכסוך אבל נמצאים על אותו תא שטח ואף אחד מאיתנו לא יכול להתעלם מהבעיה. צריכים למצוא את הפתרונות בתקווה שיהיו משותפים, אך גם אם לא, ובלית ברירה, נצטרך לעצור את השפכים רגע לפני שהם חוצים את הקו הירוק ולטפל בהם שם.
"עד היום הפלשתינים לא התייחסו אל השפכים שלהם כאל משאב, הם לא טיפלו בהם, כמו גם במזבלות שלהם והנחלים הפכו שם למזבלות. לנו זה יוצר מפגע גדול, אבל ברגע שאנחנו מטפלים בו, קמה טענה שאנחנו "גונבים" להם את המים.
הדוגמה הכי בולטת הייתה התגובה התקשורתית לפעולות חירום שעשינו לאחרונה בנחל חנון, שמגליש כמויות אדירות של שפכים מתחום רצועת עזה לכיוון מדינת ישראל.
בשל המאבקים הפנימיים בין הרשות הפלשתינית לשלטון החמאס ברצועת עזה, המצוקה הגדולה ובעיות החשמל, הביוב של צפון הרצועה זורם לכיוון שדות ההחדרה בנחל שקמה ומאיים על איכות המים שם. היינו חייבים לעצור את זרימת הביוב ולשאוב אותו לטיפול במט"ש שדרות שגם כך לא עומד בעומס, אבל אין לנו ברירה.
"מצד שני, אנחנו פועלים באופן מאד משמעותי כדי לסייע לפלשתינים באמצעות גופים בינלאומיים, להשלמת העבודות במט"ש צפון הרצועה, כדי שיוכלו לטפל בביוב שלהם ושיהיו להם קולחים באיכויות גבוהות ושיוכלו להשתמש בהם.
האקוויפר מתחת לרצועת עזה הרוס בשל היעדר פיקוח ושאיבות יתר אדירות, והם הופכים יותר ויותר תלויים בנו באספקת מים. הטיפול בשפכים וטיהורם, כשם שמדינת ישראל מבצעת, מעבר לשמירה על הסביבה ועל מקורות המים - יגדילו את כמויות המים ברצועה בכ-30%".

Shutterstock

נושא המאגרים הוא אחת המשימות העיקריות שלנו, כשהשאיפה היא להגיע לתוספת נפח אגירה ארצי של 40 מיליון קוב. גם אם אצליח רק ב-70 אחוז, אראה בכך הישג

האם המימון לכל התוכניות יבוא ממשק המים הסגור או שהכסף יגיע מתקציב המדינה? ואם ממשק המים, האם תהיה לכך השפעה על התעריפים?

"אין לי תשובה סגורה לעניין, אבל בסופו של דבר אנחנו חייבים לטפל בכל הבעיות, זה צורך.
אחרת נחל אלכסנדר ימשיך להיראות כמו שהוא נראה, וכך גם הירקון ונחל חברון ונחל הבשור. מהיכן יגיע הכסף? בואו נראה, הדברים עוד לא לגמרי סגורים, אבל ההשפעה על התעריף - אם תהיה - לא צפויה להיות גדולה. מול הנזקים שנגרמים ההשפעה על התעריף לא נראית לי הבעיה המרכזית, אלא אם כן ירצו להפיל זאת על תעריף המים לחקלאות - שזה דבר בו נצטרך לטפל כי גם כך עלות המים לחקלאים גבוהה עד כדי חוסר כדאיות כלכלית בענפים מסוימים".

דיברנו קודם על מאגרים בגליל, בפועל חל צמצום גדול ביצירת מאגרים חדשים למי קולחים מטוהרים בגלל מדיניות האוצר. מה עמדת רשות המים בנושא?

"נושא המאגרים כפי שכבר אמרתי הוא אחת המשימות העיקריות שלנו, כשהשאיפה היא להגיע לתוספת נפח אגירה של 40 מיליון קוב. אני מודע לכך שיש בעיות נדל"ן רציניות במיוחד באזורי הביקוש כמו עמק חפר, השרון וכו', שם צריך תוספת גדולה של נפח אגירה כדי להתמודד עם כמויות הקולחים ההולכות וגדלות. בקצה השפד"ן צריך תוספת אגירה משמעותית מאד, בסדר גודל של 15-20 מיליון קוב, אך שם אין בעיה נדל"נית.
"באזורים האחרים, אני יודע איך לייצר את הדינמיקה שתאתר את השטחים הטובים לאגירה. בסך הכל למאגר של 2-3 מיליון קוב לא צריך יותר מ-200-300 דונם. 2-3 מיליון קוב פה, ועוד 2-3 מיליון קוב שם, כמה כאלה ופתרנו את הבעיה. עם כוח אדם מתאים אפשר יהיה למצוא את המקומות. אני יודע שזה נשמע היום ברמה של הכרזה ואצטרך להביא את הקבלות, אבל זאת אחת המשימות. גם אצליח ב-70 אחוז, אראה בכך הישג".

תיקון 27 לחוק המים מעמיד בספק את כדאיות ההשקעה בשיקום בארות. מה עמדת הרשות בנושא?

"בתיקון 27 יש בעיה מבחינת צרכן הקצה, עוד לפני שאנחנו מדברים על התשתית. אם פרדסן בשרון משתמש במים מבאר שהסבא רבא שלו קדח בתחילת המאה הקודמת, העלויות שלו היו עשרות בודדות של אג' לקוב מים. התיקון מכפיל את המחיר ומביא את דוח רווח וההפסד שלו לשורה שלילית אדומה. כך יקרה גם אם ישתמש במי קולחים שיעלו לו כשקל לקוב. במצב כזה, הפרדסן ייבש את 100 הדונם שלו ויחכה לשינוי ייעוד הקרקע.
"עד היום המפיקים הפרטיים לא שיתפו פעולה עם המערכת, בגלל חשדנות כלפיה וסיבות אידיאולוגיות שונות. כשאפשרו לחברת מקורות להיכנס לחצרות לקרוא את המדים, יצרו מהלך כוחני שגרם למשבר אמון גדול מאד, שאני צריך לעשות הרבה מאמצים כדי לתקן אותו. באיזו דרך? אני לא יכול להגיד כרגע, אבל אני יכול להבטיח שאפעל כדי לנסות ולתקן זאת".

Shutterstock

האם למדינה יש אינטרס שאותם מפיקים פרטיים ימשיכו להפיק מים מאקוויפרים?

"אני בהחלט מעוניין שהם יפיקו, במגבלות ההידרולוגיות והסביבתיות. האוגר הזה דרוש מאד למשק המים באופן כללי, כגיבוי לתקלות חמורות. הבעיה שאיכות מי אקוויפר החוף מתדרדרת בשל תהליכי עיור וכתוצאה מדישון חקלאי, וחלק מהקידוחים כבר הומלחו כתוצאה משאיבת יתר. צריך לבדוק ברמה המקצועית מה פריסת ההפקה הראויה, צריך לרענן את האקוויפרים, חבל על מים זולים יחסית שלא ישאבו. מצד שני, אקוויפר גבוה מדי יגלוש ויהיו איבודים גדולים לים. צריך לנהל את המערכת בצורה אופטימלית".

במציאות הזאת שבאמת נלחמים על כל טיפה, מה האסטרטגיה לגבי ערכי טבע, במיוחד לגבי ים המלח שהולך ונעלם?

"הטבע מוגדר כצרכן גם על פי חוק המים ומוקצים לו מבחינת מאזן המים הארצי 50 מיליון קוב.
ריכזתי צוות וכתבתי לפני יותר מעשר שנים את עיקר הדוח של הגופים הירוקים שנקרא 'זכות הטבע למים', והערכנו את הכמויות המים שידרשו לנחלים ולבתי הגידול הטבעיים.
הגענו לכמות של כ-130 מיליון קוב, חלק גדול מהם עבור הירדן הדרומי, אבל כל שלולית חורף וכל בית גידול נספרו ומופו. התוכנית הזו, שהוזמנה על ידי הרט"ג וגופים ירוקים נוספים, שימשה כבסיס לתוכנית האב למשק המים.
על פי התוכנית, למעט הירדן הדרומי, צריך 33 מיליון קוב לכל בתי הגידול האקווטים כולם, כולל שמורת החולה. בפועל בתוכנית האב הוקצבה לנושא כמות כמעט כפולה.
"יש שאלה גדולה לגבי זרימה בנחלים הגדולים. בירקון לדוגמה, זרמו בזמנו 280 מיליון קוב מדי שנה, אבל אי אפשר להעלות על הדעת שנזרים לים כמות של 200 מיליון קוב מים טובים רק כדי לחדש את זרימת הירקון כפי שפעם זרם.
אותו הדבר בנחל אלכסנדר, בקישון, בתנינים וכך הלאה. יש נחלים שהוגדו כעורקים ירוקים ויצטרכו למצוא דרך הנדסית כיצד לספק להם מים בכמות ראויה. אפשר להזרים בהם קולחים באיכות גבוהה לפי תקנות ענבר, אבל גם את המים האלה חבל להזרים לים ולכן אולי הפתרון הנכון הוא לשאוב אותם בחזרה במורד הנחל. זאת פעולה יקרה, בצנרת ובהולכה, שכבר התחילו ליישם אותה בירקון ונראה איך לקדם אותה.
"הנושא של ים המלח מורכב, יש הרבה מאוד אמירות שהן חלולות להשקפתי. מי שאומר שלפתוח את הכנרת ובכך ניתן יהיה להחזיר עטרה ליושנה - לא יודע מה הוא סח. בנהר הירדן זרמו בזמנו 1.7 מיליארד קוב בממוצע שנתי לכיוון ים המלח שאיפשרו לשמור את המפלס בתנודות קטנות. היום אין שום סיכוי להגיע להזרמת כמויות כאלה של מים. "אגן ים המלח משתרע על שטח של 40 אלף קמ"ר.

הנושא של ים המלח מורכב, יש הרבה מאוד אמירות שהן חלולות להשקפתי. מי שאומר שלפתוח את הכנרת ובכך ניתן יהיה להחזיר עטרה ליושנה - לא יודע מה הוא סח

לפני 70-80 שנה ישבה בו אוכלוסייה של כחצי מיליון תושבים, כיום מתגוררים באותו תא שטח כ- 12 מיליון אנשים וכולם צריכים לשתות ומקיימים חקלאות. לשם כך, נסכרו נחלים והוקמו מאגרים שעוצרים את כל הזרימות לכיוון נהר הירדן, גם אצלנו וגם בממלכת ירדן. כיום זורמים לים המלח כ- 200 מיליון קוב בשנה, של מים שוליים. כדי להציל את הים חסרים כ- 1.5 מיליון קוב. מהיכן הם יגיעו?
"גם המחשבה שפרויקט תעלת הימים מים סוף תציל את ים המלח – חייבת להילקח בפרופורציות המתאימות. בשלב ראשון אמורים להגיע כ-200 מיליון קוב של מי רכז ממתקן ההתפלה המתוכנן, שיוזרמו לחלק הדרומי של הים המלח שהוא בעצם בריכות התפעול של מפעלי ים המלח. צריך יהיה לייצר אפיק שיעביר את המים צפונה וקיימת שאלה גדולה האם וכיצד מי הרכז יתערבבו עם המים הקיימים ומה תהיה הראקציה לכך.
"מבחן של ציוויליזציה הוא איך היא מתמודדת מול בעיות, להסתכל על המציאות בעין פקוחה ולסגל את התנאים החדשים כדי להמשיך ולחיות. יש החלטת ממשלה לסייע לאזור ולהשקיע כסף בשיקום כלכלת היישובים שנפגעו. צריך לייצב את המצב ואח"כ לחשוב על פתרונות חדשים אחרים ולהתחיל לחשוב עליהם זה אחד מהדברים שאני צריך לעשות כאן".

shutterstock

האם יש לדעתך מקום להתייעלות תאגידי המים?

"יש לחצים גדולים לאחד תאגידים ולהקטין את מספרם, חסכון הוא ערך וצריך להתייעל כל הזמן, אבל חשוב להבין כי גם אם נצמצם את מספרם לחצי ההשפעה על התעריף תהיה שולית. התאגידים הביאו את משקי המים העירוניים למצב סביר, לאחר שנים ארוכות של הזנחה. תעריפי המים בעיני הם בעיה של נראות, המחירים לא הוקפצו בגלל הקמת התאגידים.
היה צורך ארצי בחידוש מערכות מים וביוב שהתיישנו והוזנחו ברשויות המקומיות, והשיקום היה מקפיץ את מחירי המים בכל מקרה.
היתה גישה נכונה של מחיר אחיד בכל הארץ למשקי הבית, אבל אני לא בטוח שזה נכון לגבי התעריפים לחקלאות וכפי שכבר אמרתי הנושא נמצא על שולחני".

ומה החזון לעתיד?

"אי אפשר למשכן את העתיד למען ההווה, אנחנו צריכים להבטיח את מקורות המים שלנו ולהגן עליהם לטובתנו ולטובת הדורות הבאים, זו תהיה מעילה באמון של הדורות הבאים אם לא נעשה זאת.
נציב המים הראשון, מנחם קנטור, היה נציב המים בתקופה של הקמת המוביל הארצי, תקופה בה החלה תנופת התיישבות אדירה בנגב.
ראשי המדינה דאז, בן גוריון, אשכול וספיר, אמרו לו 'אתה חייב להביא מים לקריית גת, ללכיש, לכל חבל הנגב'.
קנטור עשה את המוטל עליו ולקח "הלוואה" מאקוויפר החוף, מתוך כוונה שכאשר תושלם הקמת המוביל הארצי תוחזר "ההלוואה".
אבל אף אחד לא החזיר את ההלוואה הזאת, המשיכו לשאוב גם אחרי שהמוביל התחיל לעבוד, כי הצרכים עלו.
"קנטור אמר מה שאמר ביושר רב, והתכוון לכך, אבל המציאות לא שיתפה פעולה. אי אפשר להגיד שתוך כמה שנים אפשר להחזיר את אקוויפר החוף לקדמותו, אבל לפחות לעשות כל מאמץ כדי שהמצב לא יורע, ובמקומות מסוימים גם לשפר. כשנכנסה היקפי ההתפלה הגדולים חשבנו שירווח לנו, אבל אז הגיע המחזור השחון שנמשך לסירוגין כבר 10-15 שנים ופגע קשות במאזן המים.
"הגעתי לרשות המים כשליחות, חשבתי שלא אסלח לעצמי אם לא אנסה להשפיע במשהו, לשנות דברים שההשפעה שלהם לא תהיה דווקא עלינו אלא על הילדים שלנו ואפילו גם על הנכדים שלנו".

 

הדפסה הורדה

לשאלות ופרטים נוספים

נא מלאו את פרטיכם ונציגינו ייצרו עמכם קשר בהקדם