הבעיה היא לא מכסות המים, אלא מחירם

מיעוט הגשמים שישראל חווה בחמש השנים שחלפו, מתאפיין בכך שהוא ממוקד באופן ניכר בחלק הצפוני של הארץ.

צילום: עדי אדר

 

על פי רוב אנשי המקצוע בתחום, נראה שלא מדובר באירוע נקודתי, אלא במגמה מתמשכת של שינוי אקלימי.
כלומר - בשנים האחרונות אנו עדים למגמה מתמשכת של התמעטות משקעים בכל הארץ, אך בעיקר בצפון. המצב הגיע לידי כך שממוצעי המשקעים השנתיים עומדים על כ- 80% מהכמות השנתית שהכרנו עד כה והגיע הזמן לומר בגלוי – ישראל, הממוקמת על ספו של מדבר, צריכה להסתגל למצב שבו 80 אחוזי המשקעים השנתיים הם בעצם ה- 100% החדש. מצב זה מחייב הן את החקלאים והן את המדינה לקבלת החלטות ארוכות טווח, המבוססות מצד החקלאים על ידע וניסיון מקצועי שנצברו לאורך השנים בשטח ומצד המדינה על הפיתוח החקלאי-טכנולוגי הנרחב והחדשני המתקיים בישראל ונחשב למוביל בתחומו בעולם.
משרד החקלאות, בראש ובראשונה, חייב לקבל שורת החלטות אסטרטגיות, המבוססות על רצונה של המדינה להחזיק בקרקעות החקלאיות. החלטות אלה יש לתרגם למחירים שאותם מוכנה המדינה להשקיע, על מנת להמשיך ולהחזיק בקרקעות אלה, על כל המשתמע מכך.
עובדה ידועה היא, כי שטחים חקלאיים שנזנחים מחוסר יכולת לעבד אותם, נתפסים בתוך זמן לא ארוך, על ידי גורמים אחרים בתהליך של קביעת עובדות בשטח. היה זה טרומפלדור שאמר "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו".
חקלאות חייבת להסתמך על אספקת מים אמינה ורציפה, אך בניגוד לביקוש המים לצריכה הביתית הביקוש החקלאי למים אינו קשיח ויש קשר ישיר בין הצריכה למחיר. עליית מחירי המים לחקלאות מובילה לירידה בצריכה שמשמעותה ירידה בהיקף התוצרת המקומית שמובילה בתורה להגדלת יבוא ולהפסקת עבודה בחקלאות וכפועל יוצא מכך - לנטישת שטחים חקלאים. בכלכלה ישנם ערכים מלאים וברורים לתמחור שווי של קרקע חקלאית והערכה כמותית של תרומתה לביטחון המדינה, לביטחון המזון, לאקולוגיה ולשמירת אוויר נקי.
לכל אלו יש מחיר נקוב, אך משום מה משרד האוצר בוחר שלא להשתמש בו מכיוון שאז המדינה תצטרך לשלם יותר עבור מים לחקלאות ואפילו לסבסד זאת כדי שהשטחים הללו ימלאו את ייעודם. ישראל כבר הוכיחה שהיא יודעת לתת את הפתרונות, אך בסופו של דבר, ההחלטה לגבי מה תהיה כמות המים שלנו, נובעת מהחלטות משרד האוצר ושם, לצערנו, מקובלת תפיסת עולם ניאו-ליברלית הגורסת שכל דבר נבחן ברמה של שורת רווח או הפסד בלבד. כלומר – אנשי משרד האוצר מווסתים את כמות המים שלנו מתוך שיקול כלכלי בלבד ומבלי להתחשב בתוצאות לטווח הארוך ולכן, אם באוצר מחליטים שהפקת מים מבארות ואקוויפרים היא זולה יותר למדינה, זו תהיה ההעדפה שלהם. יכול להיות שבאוצר חושבים שבסופו של דבר ירד גשם והכל יסתדר, אבל במציאות זה לא באמת עובד כך. במציאות שלנו לא יורד גשם ולא הכל מסתדר. במציאות שלנו, ככל שאנחנו יכולים לחזות, המגמה המסתמנת היא מגמה של התייבשות ומיעוט משקעים. אם לא נבין את ההשלכות של מיעוט משקעים ונגביל את השאיבה מהאקוויפרים, אנחנו עלולים להגיע למצב שבו מפלס המים שלהם ירד לרמה כזו שתאפשר חדירת מזהמים, דבר שיפגע בהם באופן בלתי הפיך. מצב כזה יותיר את ישראל תלויה באופן כמעט מוחלט במערך ההתפלה, שאינו ערוך לספק את מלוא צריכת המים של המדינה.
אז מה הפתרון? בבסיסו עומדת ההבנה של משרד האוצר שהבעיה היא לא כמות המים, אלא מחירם.
המדינה צריכה לאפשר מחיר מים הוגן לחקלאים ולהבין שכל קיצוץ במכסות המים שלהם חייב לכלול בתוכו גם מנגנון פיצוי הולם, כדי לשמור לא רק על אספקה רציפה של תוצרת חקלאית מקומית, אלא גם שמירה ושימור של שטחים חקלאיים מעובדים לאורך הגבולות, מדרום ממזרח ומצפון, כי אם החקלאים לא יהיו שם, מישהו אחר יהיה שם, על כך המשתמע מכך.
לא החקלאים הם אלה שיצרו את המחסור במים ולכן לא ייתכן שהם יהיו היחידים שצריכים לשאת בתוצאות המחסור הזה, ללא פיצוי הולם. ובאותו עניין, באוקטובר 2017 נראה היה שאנו צפויים שוב למיעוט גשמים בחורף.
נציגי "מים לישראל", יחד עם התאחדות חקלאי ישראל הציעו מתווה האומר שיהיה ויתור מרצון על כמות מים שתוחלט מול פיצוי של כ-3 שקלים למ"ק. התשובה היתה:

  1. אין צורך, ירד גשם ויהיה בסדר
  2. אם יתברר שלא ירד די גשם יהיה פיצוי הולם לחקלאים, היות שבשלב זה הם כבר זרעו, נטעו ושתלו.

לטענתנו כי חובה על המדינה גם לתת את רישיונות המים סביב סוף כל שנה ולא כנהוג עד כה לקראת חודשי האביב, הושב לנו כי הצדק עמנו, מה שכמובן שימח אותנו מאוד...
וראו איזה פלא, גם השנה לא ירדו די גשמים, בעיקר בצפון, לא התבצע ויתור מרצון אך כן קוצצו מכסות המים, נכון לסוף חודש יולי אין פיצוי על הכמות המקוצצת ורק החודש התקבלו רישיונות המים לאחר שהחקלאים כבר ביצעו את כל העבודות וחלקם אף כבר קצרו, קטפו ומכרו... והתשלום על המים שנצרכו? אין איש יודע. האם אפשר לסגור חריגת מים לאחר שהגידול כבר נגמר ונמכר? הרי רוב החקלאים שהשקו על סמך ההבטחה שיהיו מים, חרגו מן הסתם באופן משמעותי מהמכסה הקיימת לאחר הקיצוץ.
מי אמור לשלם את הקנסות בגין חריגה הזו?
כמי שמתנהל לאורך שנים מול משרדי ממשלה, רגולטורים ומקבלי ההחלטות, אני יכול להצהיר שיושבים שם אנשים מנוסים ונבונים.
מדוע אין ביטוי לתבונה ולניסיון הללו בהחלטות שהם מקבלים?

לשאלות ופרטים נוספים

נא מלאו את פרטיכם ונציגינו ייצרו עמכם קשר בהקדם