להשיב את החיים לנחלים

עד להקמת המדינה, זרמו בנחלי הארץ מים נקיים. שאיבה מאסיבית מהמעיינות והזרמת ביוב לאפיקים היבשים, הפכו את הנחלים למובלי שפכים מסריחים ומזוהמים. בעקבות לחץ ציבורי התקבלו מספר החלטות ממשלה להחזרת המים לטבע, אך אלו לא מומשו במלואן וחלק ניכר מהנחלים עדיין סובל מזיהום שפכים המסכל את מאמצי שיקומם ופוגע ברווחת הציבור

 

נחל חרוד מזוהם מהזרמת מי העודפים מבריכות הדגים | צילום: דליה טל

 

הישראלים אוהבים לטייל. עם הכיתה, עם תנועת הנוער, עם החברים אחרי הצבא, עם המשפחה וגם עם בית האבות. בכל שבת ובכל חג גודשים את השבילים ואת אתרי הטבע אלפי מטיילים המייחלים למעין קטן וקריר, לנחל זורם ולכל פיסה של נוף ירוק שתרנין את הלב. למרבה הצער, כל אותם מטיילים חדורי מוטיבצייה ואהבת מולדת, נאלצים להסתפק בדרך כלל במעינות חרבים ובאפיקי נחלים שזורמים בהם שפכים וקולחים, שבסוף מסעם הקוצף מגיעים לים וגורמים לזיהומו. מצב שהגיע העת לשים לו קץ.
לא כך היו פני הדברים תמיד. עד להקמת המדינה זרמו בנחלי הארץ מים נקיים. עם ראשית הציונות החלה שאיבה מאסיבית של המעינות והנחלים, שהוקרבו על מזבח הקמת המולדת המתחדשת. לאפיקים היבשים הוזרמו ביוב סניטרי וביוב תעשייתי, שהפכו את נחלי הארץ למובלי שפכים מסריחים ומזוהמים בעקבות לחץ ציבורי, החליטה הממשלה ב-2000, הרבה אחרי שאר העולם שהכיר קודם לכן בצורך לשמור על בתי הגידול הלחים, להקצות 50 מיליון מ"ק מים בשנה לשיקום זרימת המים בנחלים. כשלוש שנים אחר כך, פרסם המשרד להגנת הסביבה את המסמך "זכות הטבע למים", שבה קבע את כמות המים הדרושה לשיקום הנחלים. שנה אחר כך, ב-2004, אישרה הכנסת את תיקון 19 לחוק המים, שעיגן את זכות הטבע למים, שמשמעותה מיסוד הקצאות המים לבתי הגידול הלחים ולנחלים המוגנים. עבודה שפרסם המשרד להגנת הסביבה, הציגה לראשונה נתוני בסיס שיאפשרו לשחזר את בתי הגידול הלחים.

ב-2004 אישרה הכנסת את תיקון 19 לחוק המים שעיגן את זכות הטבע למים, שמשמעותה מיסוד הקצאות המים לבתי הגידול הלחים ולנחלים המוגנים

אך לא רק זאת. במהלך השנים האחרונות, השקיעו המדינה והרשויות למעלה משבעה מיליארד שקל בהקמת מכונים לטיהור שפכים, שמטרתם לטפל במי הביוב ולהשיבם לחקלאות. בעקבות משבר המים הורתה המדינה על הקמת מתקני התפלה, שנועדו להסיר את איום הצמא ולאזן את משק המים. שורה של מהלכים שהיו אמורים לתרום תרומה גדולה גם לנחלים. למרבה הצער זה לא קרה. רוב הנחלים נותרו מזוהמים ויבשים.

תשטיפי בתי הבד מכסים את פני נחל אלכסנדר בשכבה שמנונית מצחינה | צילום: עופר אדר

 

עבודה שפרסם ביוני 2016 המשרד להגנת הסביבה מוכיחה עד כמה אנחנו רחוקים מחזון הנחלים הנקיים והזורמים עליו הכריזה הממשלה לפני למעלה מ-16 שנה. המים במרבית המעיינות "נתפסים" עוד במוצאם ורק חלק קטן מהנחלים מקבל מים באמצעות צינור (קישון 1 מלמ"ק, ירקון 10 מלמ"ק, ירדן דרומי 9 מלמ"ק, עין אפק 4 מלמ"ק, נחל בצת 1 מלמ"ק, נחל עיון 0.5 מלמ"ק), כאשר רשות הטבע והגנים (רט"ג) משלמת בעבור האנרגיה המושקעת בהזרמה. חלק ניכר מהנחלים עדיין סובל מזיהום שפכים המסכל את מאמצי השיקום ופוגע בהנאת הציבור.
מסע לאורך נחלי הארץ מגלה תמונה עגומה. בעקבות הקמת מט"ש ביתניה, חל שיפור חלקי בלבד במצב הירדן הדרומי, שכן המכון שהוקם לאחר שנים של מאבקים מטהר את השפכים לרמה שניונית בלבד. לא רק זאת. לאחר שנים ארוכות בהן לא עברה אף טיפה של מי כנרת לנחל, החליטה רשות המים להזרים אליו 9 מלמ"ק מדי שנה. צעדים חשובים אמנם, אך הפוטנציאל העצום של הנהר עדיין מוחמץ.
מצבו של נחל הקישון השתפר בעקבות פעולות אכיפה שבוצעו כנגד המפעלים שלאורכו (בתי זיקוק, חיפה כימיקלים, דשנים, גדיב ועוד), שהזרימו אליו במשך שנים ארוכות דלקים, שמנים, מתכות כבדות. בנוסף, בוצעה גם עבודה רחבת היקף לחפירת הבוצה מאפיק הנחל. אך גם כיום, לאחר השיפור באיכות המים, הנחל מתקשה להשתקם וכפי הנראה יעבור זמן רב עד לשיקומו המלא.
מצבו של נחל חדרה, שהיה אחד הנחלים המזוהמים בארץ, שופר אף הוא, בעקבות הקמת מט"ש חדרה ומט"ש בקה אל גרבייה וג'ת. אך גם כאן השיפור הוא חלקי בלבד, זאת בעקבות הזרמות של שפכים מיישובים במערב הנחל. המזהם הראשי של הנחל הוא מפעל נייר חדרה, שקולחיו המטוהרים זורמים לנחל ואינם מופנים להשקייה חקלאית בעקבות רמות בורון גבוהות (מקורו בדבק המשמש את תעשיית הנייר). הוועדה למתן צווי הרשאה להזרמה לנחלים אמנם דורשת מהנהלת המפעל למצוא פתרון הולם למצב, אך זה נדחה משנה לשנה.
נחל אלכסנדר, הזורם ברובו בתחום המועצה האזורית עמק חפר, סובל מזיהום רב שמקורו ברשות הפלשתינית. אמנם מדינות אירופה ובראשן גרמניה, הקימו מכון לטיהור שפכי העיר שכם, אך לא דאגו לחבר גם את כפרי האזור למט"ש. התוצאה היא המשך זרימת שפכים בנחל המתאפיינים במליחות גבוהה שמקורה בתעשיית הטחינה (קילוף השומשום מתבצע באמצעות מלח) ובעומס רב של גיר, שהוא תוצר לוואי של מחצבות האבן. בתקופת המסיק מוזרם למים עקר (התשטיף מבתי הבד) הגורם לנזק רב לחי ולצומח באפיק. המדינה אמנם התחייבה להקים מכון לטיהור שפכים (מט"ש) בסמוך לקיבוץ יד חנה, במקום מתקן החירום הפועל כיום, אך לפי שעה המכון לא הוקם. עד להקמת המט"ש החדש מצב הנחל ימשיך להיות רע והוא ימשיך לזהם את מי התהום ואת הים.
נחל הירקון, שבשיקומו הושקעו מיליונים רבים, סובל אף הוא מזיהום רב שמקורו בשפכים הזורמים מהמועצה האזורית דרום השרון, מטירה, מכוכב יאיר ומיישובים שמעבר לקו הירוק. הסיבה להזרמת השפכים היא קיבולת נמוכה מדי של המט"ש, הגורמת לאי-טיהור השפכים או לטיהורם לרמה נמוכה ולהזרמתם לנחל. התוצאה גם כאן היא סבל רב לתושבים, הרס הנחל המשוקם ומכת יתושים כמוה לא ידע האזור שנים רבות. הקמת מט"ש חדש אמנם החלה, אך יעברו מספר שנים עד להשלמתו. עד אז הנחל והתושבים לאורכו ימשיכו לסבול.
נחל נוסף הסובל מזיהום קשה הוא הקדרון, אליו מוזרמים כשליש משפכי ירושלים, בעיקר מחלקה המזרחי. במשך שנים ניסו גורמים שונים להביא לפתרון משותף לישראל ולפלשתינים, דבר שלא צלח בסופו של דבר. ב-2014 אישרה הוועדה המחוזית ירושלים ארבעה פרויקטים שיפתרו את בעיית השפכים, אך אלה אינם מקודמים, בין השאר, בשל התנגדות רשות המים.

מאגר במדבר יהודה שנועד לעצור את מי הביוב הזורמים בנחל קדרון ולמנוע מהם מלהגיע לים המלח  | צילום: עדי אדר

 

לא רק גורלם של הנחלים הגדולים עגום. ברחבי הארץ ישנם מאות מעיינות קטנים שמימיהם נתפסים על ידי "מקורות" או שמימיהם נלקחים ללא אישור על ידי חקלאים פרטיים. אחת הדוגמאות הבולטות היא נחל ציפורי, שחקלאי האזור שואבים את מימיו באמצעות משאבות פיראטיות לעין כל.
זה המקום לציין, כי ישנם מספר נחלים שגורלם שפר עליהם קצת יותר. כך למשל, מעיינות נחל כזיב (עין זיו, עין תמיר ועין חרדלית), שוחררו בשנים האחרונות ומימיהם זורמים לאורך מספר קילומטרים. גם מעינות נחל דישון (עין אביב ועין אברהם) שוחררו. השיפור שהתחולל במערכת האקולוגית בנחלים אלה, הוא הוכחה לכך שהמהלך הכרחי גם במקומות אחרים.
גורם נוסף הגורם לזיהום נחלים הן בריכות הדגים הפועלות לאורך נחל חרוד, הירדן הדרומי, נחל קישון ונחל תנינים. הבריכות שואבות את מי הנחלים ומחזירות לתוכם פלט מזוהם. רפורמה שיזמו המשרד להגנת הסביבה, משרד החקלאות והמגדלים (כהמשך לדרישת עמותת "צלול") אינה מקודמת בעקבות התנגדות משרד האוצר ליישומה. התוצאה היא המשך זיהום הנחלים.
לאור מצב עגום זה, נשאלת השאלה מה צריך לעשות. האם להמשיך במצב הקיים – גרירת רגליים בנושא הזיהום והסכמה להמשך ההזרמה הקמצנית בצינור, או שצריך לשנות לחלוטין את הגישה? אקולוגים ואנשי סביבה יאמרו בבטחון מלא, שיש להגביר את האכיפה על המזהמים ולשנות את החלטת הממשלה שקבעה את מכסת הזרמת המים לטבע, זאת בנוסף לשורה של צעדים.

פיסת גן עדן, הירדן הדרומי ליד אתר ה"ירדנית" | צילום: עדי אדר

נחל כזיב קיבל את מימיו בחזרה | צילום: עופר אדר

 

בראש ובראשונה, יש לייעל את השבת הקולחים באמצעות הקמת מאגרים נוספים ובכך למנוע את הזרמת הקולחים לנחלים, דבר הקורה בעיקר בחורף; יש להקטין את שאיבת מי התהום באגנים שבהם ירידת המפלס גרמה להפסקת השפיעה; יש לפרק את מתקני תפיסת המעיינות והנחלים של "מקורות" ושל חקלאים פרטיים ולספק להם מים חלופיים. אמנם מדובר במהלך לא פשוט, במיוחד בכל הקשור בחקלאים קטנים שאינם מאוגדים בהתאגדויות אזוריות, אך במקרה זה ברור שאין מנוס מחשיבה יצירתית.
אך לא רק זאת. בשנים האחרונות הזמין צוות תוכנית מים לנחלים (שכולל את המשרד להגנת הסביבה, רשות המים, רט"ג, משרד הבריאות החברה להגנת הטבע ו"צלול") שמונה תוכניות מים, שהוכנו על ידי מיטב המומחים, במטרה להשיב את המים הטבעיים לנחלים, תוך מזעור הפגיעה בחקלאים. למרבה הצער, התוכניות שבהכנתן הושקעו זמן רב וגם כסף רב, אינן מקודמות בוועדות השיפוט של רשות המים ואינן מתוקצבות. בישיבה האחרונה של הצוות הודו אנשי רשות המים, כי אין בידיהם תקציב לשיקום זרימת המים בנחלים וכי יש צורך בהחלטת ממשלה נוספת שתורה על כך במפורש. מכאן, שהשיטה של הזרמת מים לטבע בצינור ותשלום עבורם, תהיה איתנו עד להחלטה חדשה. בשורה שמשמעותה המשך זיהום נחלי הארץ והמשך מיעוט המים הנקיים שבהם עוד שנים רבות.
אין ספק, שלציבור אסור בשום פנים ואופן להסכים עם גישה זו. נחלים זורמים הם מוצר ציבורי חשוב לא פחות ממזון, מכבישים, מרכבות ומבטחון. כדי להחזיר לנחלים את מעמדם כאתרי טבע, אין מנוס מהשקעה כספית בהמשך מניעת זיהומם – בין היתר בהקמת מט"ש יד חנה, הקמת מט"ש בקדרון, אישור הרפורמה במדגה ועוד. אך לא פחות חשוב מזה, ואולי אפילו יותר – להשיב מים לטבע לא באמצעות הזרמה בצינורות בתשלום, אלא באמצעות מעיינות זורמים, כפי שקובעות תוכניות המים. במדינה צפופה כמו ישראל, שיוקר המחיה שבה גבוה והשטחים הפתוחים הולכים ומצטמצמים, טבע בריא הוא לא מותרות. הוא הכרח.

זיהום קשה משפכי מזרח ירושלים | צילום: דליה טל

 

נחלי הארץ - סקירה כואבת

תגובת המשרד להגנת הסביבה לדברים שהועלו במאמר

הסקירה שנעשתה לגבי עשרות השנים האחרונות מציגה היטב את הצרכים הנדרשים לשיקום נחלי ישראל ויש לפעול להבטחת שפיעות המים בנחלים בהתאם לתוכניות המים ברחבי הארץ.
עם זאת, יש לבחון את המצב כיום בארץ ברטרוספקטיבה של המצב הסביבתי המשתנה בארץ ובעיקר את השיפור העצום שחל באיכות המים הזורמת כיום בנחלי ישראל.
שלב ראשון והכרחי בשיקום נחלי ישראל הוא הפסקת הזיהום המגיע אל ערוצי הנחלים. פעולות אלו של מניעת הזיהום וצמצומו נעשות במרץ ב-20 שנה האחרונות וניתן לראות באופן ברור את הפחתת הזיהום המשמעותית המהווה את הבסיס לאפשרויות השיקום לאחר מכן.
לראייה, לפני כ-20 שנה היו כ-250 מקורות זיהום נקודתיים שזיהמו את נחלי ישראל, לפני כעשור היו 130 מוקדים כאלה וכיום יש רק כ-75. בנוסף, עומסי המזהמים הנמדדים בהגעתם לנחלים מבחינת זיהום אורגני ירדו - בפרמטרים העיקריים הנמדדים - בין 50-85% ובמספר נחלים הופסקו זרימות השפכים באופן מוחלט.
מדינת ישראל מובילה בעולם בתחום הטיפול בשפכים והשבתם, לאחר טיפול, להשקיה חקלאית. כיום, כ-97% מהשפכים מטופלים וכ-85% מהשפכים המטופלים מושבים לשימוש חוזר. השימוש החוזר בקולחים מאפשר להגדיל את שפיעת הנחלים והמעיינות בכל רחבי הארץ, בהתאם למגבלות ולתוכניות פרטניות ויש להטמיע ולהגדיל את ההקצאות הללו ככל הניתן.
הגורם המגביל של הקמת מאגרי קולחים אכן מעכב את שיקום הנחלים לאור העובדה שבשנים האחרונות ישנם עודפי קולחים בכמויות של עשרות מיליוני קוב מדי שנה. עודפים אלה, כל עוד לא יהיה להם נפח איגום ייעודי, יוזרמו לנחלים בעונת החורף באיכות שאינה מתאימה ואינה מאפשרת את שיקום הנחל.
בכדי לאפשר את שיקום הנחלים באופן מוצלח מעבר להפחתת הזיהום המגיע אליהם, יש לדאוג להטמעת עקרונות הזרמת המים לטבע כחלק אינטגרלי ממשק המים. לשם כך, קודמה בשנים האחרונות תוכנית האב למים לטבע ע"י רשות המים, המשרד להגנת הסביבה ורשות הטבע והגנים, במסגרת תוכנית האב הכוללת למשק המים. בפרק זה, מוגדרים התנאים הנדרשים לנחלים ולמעיינות על מנת לאפשר את שיקום המערכות האקולוגיות שהיו קיימות בהם בעבר.
בשנים האחרונות, נעשו מהלכים מגוונים להגדלת שפיעת המים בנחלים: הפעולות כוללות בין השאר הקטנת תפיסות מים במקור, שאיבת מים לחקלאות במורד הנחלים ולא במעלה שלהם תוך הזרמתם לטובת הטבע לאורך ערוץ הנחל ושימוש בקולחים ובמים מליחים כתחליף למים שפירים. פעולות אלו מביאות להזרמה של לפחות 90 מלמ"ק מים לנחלים מדי שנה ובכוונתנו להמשיך ולהגדיל פעולות אלו בהתאם לתוכניות הפרטניות.
למרות כל האמור, יש להמשיך ולהגדיל את שפיעת המים בנחלים ובמעיינות ככל הניתן בהתאם לתוכניות המים וזאת על מנת לאפשר את שיקום הנחל לרווחת הציבור המגיע ליהנות מהנחל וסביבותיו.
הדוגמאות הפרטניות שהוצגו במאמר מעידות יותר מכל דווקא על מגמת השיפור במצב נחלי ישראל ולא על מצבם העגום. מובן שעלינו להמשיך ולבצע את הפעילויות שיביאו להוצאת המזהמים מהנחל ויגבירו את שפיעת מים בספיקות נכבדות בכדי להבטיח את שיקום המערכות האקולוגיות. כולנו תקווה שנצליח לעשות זאת בשנים הקרובות.

אלון זס"ק, סמנכ"ל בכיר משאבי טבע, המשרד להגנת הסביבה

דליה טל, מנהלת קמפיינים - עמותת צלול | This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

הדפסה הורדה

לשאלות ופרטים נוספים

נא מלאו את פרטיכם ונציגינו ייצרו עמכם קשר בהקדם