שלוש הערות על מצב הכנרת

 

 

הערה ראשונה: התחממות גלובאלית (שינויי אקלים)
ירידת המפלס בכנרת היא תוצאה של שינויי אקלים ובצורת מתמשכת. נתונים פשוטים שאין חולקים על קיומם, מאפשרים לנו להסביר זאת: המקור המספק מים למערכת הוא גשם משמים. שטח אגן ההיקוות של הכנרת הוא 2730 ק"מ רבועים (קמ"ר) והוא מתחלק לאגני משנה. לכל אחד מהם שטח, כמות גשם ואובדני מים (אווהפו-טרנספירציה, ET) משלו (ראה טבלה מספר 1).
כמות המים (שמקורם בגשם) שמספק אגן ההיקוות לכנרת בזרימה עילית (Runoff) בחלוקה גסה על פי נתונים ממוצעים (גבירצמן 2002), היא 1015 מלמק"ש לפי הפירוט הבא (הנתונים במיליוני מ"קלשנה, מלמק"ש): עמק החולה ואגן הירדן העליון – 620; נגר מקומי – 20, גליל מזרחי – 125, רמת הגולן – 125. בסה"כ – 1015.
כמות המים הכללית ש"מוריד " הגשם על אגן ההיקוות (והוא המקור היחידי לכל המים של אגן היקוות הכנרת) לאגן ההיקוות היא 2034 מלמק"ש.
אובדני מים לפי פוטנציאל מרבי של התאדות (ET) (מה שמחייב אספקת מים לכך במשך כל השנה), כפי שנמדד בניטור פרוייקט החולה בשיטת פנמן-מונטאיס (Penman-Montheith) (1.4 מטר לשנה), היא בסה"כ 3821 מלמק"ש ומים ממקור גשם לא מספקים כמות כזאת. המסקנה היא, שאין קורלציה בין כמות המים המתאדים לכמות שמספק הגשם. יש לזכור, שחלק נכבד מאוד בתוך הכמות המתאדה, יש לחקלאות שמקבלת מים בהשקיה ומאדה אותה דרך גידולי הצמחים, ויוצרת כך תוצרת חקלאית למזון או לשיווק-לפרנסה. במילים אחרות פוטנציאל ההתאדות (עם וגם בלי חקלאות), גדול יותר מהמצאי של המים באקוסיסטמה הזאת שנקראת אגן ההיקוות של הכנרת. צריכת המים ממוצעת בחולה ובגליל (גבירצמן 2002) היא 150 מלמק"ש ולחקלאות מתוך זה בשנים רגילות –
120 מלמק"ש ואילו בשנת 2015 ירדה החקלאות ל-85 מלמק"ש ובשנים 2018-2017 ירדה ל- 68 מלמק"ש בלבד.
הקשר בין כמות הגשם לכמות המים שעוברת בגשר חורי הוא דבר מובן מאליו. ספיקת הירדן כפי שנמדדה בגשר חורי, מבטאת למעשה את תרומת אגן ההיקוות העליון לכנרת (איורים 1,2). המסקנה פשוטה: כמות המים שסופקה מאגן ההיקוות לכנרת היא הגורם הראשוני שמשפיע על גובה המפלס בכנרת וכאשר שינויי אקלים גרמו לבצורת הגיעו פחות מים לכנרת והמפלס ירד. הגורם המשני שקובע סופית את גובה המפלס, בעיקר בתקופות בצורת של הפחתה בגשם, היא השאיבה לאספקה ב"מוביל הארצי". השפעת כמות המים שנוצלה לחקלאות מצפון לכנרת הייתה שולית ביותר: בשנת 2018 - 68 מלמק"ש מהירדן העליון ועוד 19 מלמק"ש שנשאבו מהכנרת לרמת הגולן (יחד 87 מלמק"ש) שווים ל -52 ס"מ מפלס כנרת (בשנת 2018 היה מפלס המינימום השנתי 214.65 שזה 165 ס"מ מתחת לקו התחתון התקני).

תצלום אוויר של בקעת בית ציידא (בטיחה) בצפון-מזרח הכנרת.  מסומנים בחץ מקום כניסת הירדן אל הכנרת ולגונת הזאכי, שנוצרת מאיחודם  של שלושה נהרות בכניסתם אל האגם: נחל משושים, נחל זוויתן ונחל יהודייה.  תצלום: א. גרייצר


הערה שנייה: האם ימת ארל ואגם צ'אד הם דוגמא טובה לנזקי מפלס נמוך בכנרת
ההשוואה בין ירידת מפלס בכנרת לירידת המפלס והיעלמות חלקים ניכרים מימת ארל בקזאכסטן ואגם צ'אד באפריקה בטעות יסודם. לשני אגמים אילו יש קרקעית שטוחה ולא תלולה כמו בכנרת, מה שגורם לכך שירידת מפלס קטנה בהם גורמת לחשיפת שטחי קרקעית גדולים מאוד ולשינויים אקולוגיים חריפים והתייבשות שטחים גדולים. בשני המקרים הללו ירידת המפלס התרחשה בגלל שנעשה שימוש במים הנכנסים למטרות חקלאיות על ידי הטיה מסיבית. מאוחר יותר, אגב, התברר בימת ארל, שההטיה הייתה חסרת תועלת כלכלית, אבל הנזק האקולוגי הרב שנגרם לאגם היה בלתי הפיך וכיום, בגלל לחץ בין-לאומי וגם לאומי, נעשות פעולות לתיקון המצב.
הכנרת, לעומתם הוא אגם עמוק (עומק מרבי – 45 מטרים ועומק ממוצע - 26 מטרים) שקרקעיתו בעלת שיפוע תלול. אם יורד מפלס המים בכנרת ב-6 מטרים (209 - עד ל215-) שטח הקרקעית שייחשף יהיה 11 ק"מ רבועים (הפחתה של 6.5%) ונפח האגם יצטמצם ב-23% בלבד. לעומת זאת בימת ארל הורידו את המפלס כך שבמשך 30 שנה המפלס ירד בלמעלה מעשרה מטרים, שטח פני המים פחת ב-60% ונפח הימה פחת ב-80%. באגם צ'אד העומק הממוצע היה 1.5 מטרים והעומק המרבי 11 מטרים וקרקעיתו שטוחה. בגלל הטיה של הנהרות יחד עם בצורת קשה, ירד שם המפלס כך ששטח פני המים הצטמצם ב-95% מגודלו המקורי של האגם (מ – 25,700 ל – 1300 ק"מ רבועים). שני האגמים "שטוחי-הקרקעית" הללו אכן כמעט נעלמו בגלל המבנה השטוח שלהם, בשונה מהכנרת בעלת קרקעית תלולה יותר. אגמים אלו אינם יכולים לכן לשמש דוגמא למה שקורה בכנרת כשהמפלס יורד.
אגם ידוע אחר שכן יכול לשמש דוגמא לכנרת, הוא אגם סיוואן בארמניה. גם שם הוחלט להטות כמות מים גדולה במשך זמן ארוך מהאגם למטרות השקיה של גידולים חקלאיים בעמק אררט שלידו. אגם סיוואן הוא גוף מים גדול שקרקעיתו תלולה כמו בכנרת ואת המפלס שלו הורידו במשך תקופה ארוכה ב-19.5 מטרים. כתוצאה מכך ירד שטח פני המים רק ב-13% בלבד, אפילו שנפח האגם פחת כמעט בחצי (44%), העומק המקסימלי פחת ב-20% והעומק הממוצע ב-34%. בגלל סיבות אחרות חלו אומנם באגם סיוואן שינויים אקולוגיים, אבל לרגע לא היה חשש שהאגם ייעלם.
נפחו ושטח פני המים נשארו גדולים והוא קיים ומתפקד עד היום ומשמש לנופש וקייט, לדייג ולאספקת מים. כמות המים שנלקחה מאגם סיוואן למטרות חקלאיות, היא כ- 2-3% מנפחו בלבד. חקלאי הגליל העליון השתמשו ב-68 מלמק"ש להשקיה מתוך המים שנועדו להכנס לכנרת, זאת יחד עם 19 מלמק"ש ששאבו מהכנרת בתקופת הבצורת לגולן, (יחד 87 מלמק"ש) שזו כמות המהווה 2.2% מנפח הכנרת.

כנרת אחרת, חילופי פריחת אצות באגם. למעלה: צילום מיקרוסקופ אלקטרוני סורק של תאי פרידיניום. צילום: ב. פיכטמן אונ. בר-אילו ביה"ס לרפואה.

 

ציאנובקטריות, תמונת מיקרוסקופ אור רגיל . צילום: Lund, מתוך: אצות של מים מתוקים


הערה שלישית: כנרת אחרת
המבנה האקולוגי של האקוסיסטמה של הכנרת כיום, שונה מזה שהכרנו בשלהי המאה הקודמת.
רשימה חלקית של שינויים במערכת היא כלהלן: בעבר הגורם המגביל של המערכת היה זרחן וכיום זה חנקן; בעבר שלטה אצת הפרידיניום וכיום אלו חיידקים כחוליים והדומיננטי שביניהם -מיקרוציסטיס, אצה שהתפרצויות פריחתה מופיעות במפוזר על פני מרבית השנה, היא אינה נאכלת ביעילות על ידי הדגים הטבעיים בכנרת ומי שמסוגל טוב ביותר לנצל אותה כמזון הוא דג איכלוס – הכסיף. מיקרוציסטיס היא אצה שמייצרת טוקסינים, שברמת ריכוז גבוה מסכנת חיים. פעם היו מוציאים מהכנרת 1000 טון סרדינים בשנה לתועלת איכות המים ופרנסה סבירה לדייגים, וכיום כמעט ואין דגים אותם והם "חוגגים" באגם בכמויות גדולות; פעם היחס בין כמות החנקן במים לכמות הזרחן במים היה גבוה - כיום הוא נמוך וזה מאפשר התפתחות אצות מזיקות. יש כיום סימנים למה שקרוי "זיהום טרמי" שמקורו בהתחממות גלובאלית. מליחות המים באגם עולה, מכיוון שהסכר בדרום האגם סגור במטרה להביא לעליית המפלס, אבל מאריכים על ידי כך את זמן החילופין של מים מה שגורם לעליית מליחות וחומרי זיהום אחרים. לעליית המליחות קיים היבט שלילי נוסף - יצירת רקע להתפתחות אצה קטנה בשם פרימנזיום, שגורמת לתמותת דגים אבל לא יכולה להתקיים במליחות נמוכה כמו זו שהייתה ועדיין קיימת בכנרת.
כאמור, זו רשימה חלקית בלבד של שינויים. שמענו לאחרונה מיו"ר רשות המים המהנדס גיורא שחם, דברים על ייעוד הכנרת בתקופת ההתפלה שמספקת את כל צרכי האספקה הביתית למים (כולל שתייה כמובן).
בהקשר זה נשאלה שאלה חשובה: האם נבדק קיומו של נזק אפשרי לאיכות מי הכנרת על ידי תוספת של מים מותפלים? התשובה : כל מי הירדן ומרבית הנחלים האחרים יכולים לשמש דוגמא ל"מים מותפלים" מכיוון שהמליחות שלהם קטנה פי 14-15 מזו של הכנרת. יתר על כן את המליחות של מים מותפלים שיוזרמו לכנרת ניתן לכוון לרמה הרצויה.
הכנרת עם איכות מים סבירה, הוא מאגר חירום שבעיתות שלום ישמש בעיקר לאספקת מים לצרכנים מקומיים ולמדינת ירדן ברמת מפלסים של כ-211.50 וזה כולל גם הזרמת מים מותפלים לאגם. האם נוכל לממש ציפיות לייעודים כאלה על ידי כנרת של מיקרוציסטיס או צריך לחפש דרך להחזרת הפרידיניום? האם נוכל לשמור על כנרת עם מליחות לא יותר גבוהה מ- 280 מיליגרם כלוריד לליטר (מגכ"ל) או שהאגם יתדרדר הרבה מעל 300 מגכ"ל עם סכנת פרימנזיום?


ספרות מומלצת
גבירצמן ח. 2002, משאבי המים בישראל. הוצאת יד בן-צבי; 286 עמ'.
גופן, מ. 2019, כנרת אחרת, הוצאת "הוצאה גלילית" 100 עמ' (נמצא בדפוס).

הדפסה הורדה

לשאלות ופרטים נוספים

נא מלאו את פרטיכם ונציגינו ייצרו עמכם קשר בהקדם