"בכל הנוגע לטיפול בפסולת, אסור לנו לטמון את הראש בחול"

קרוב ל-80 אחוז מהפסולת הנוצרת בישראל מגיעה היום להטמנה ישירה בקרקע, ללא תהליכי מיון. תוכנית חדשה ושאפתנית של המשרד להגנת הסביבה מציבה יעד של ירידה ל-25 אחוז הטמנה עד לשנת 2030, כשהפסולת הנותרת ממוחזרת או מיועדת לשריפה לצורך הפקת אנרגיה

עודד נצר

גיא סמט

 

המשרד להגנת הסביבה פרסם לאחרונה את האסטרטגיה שלו לטיפול מתוכנן בפסולת עירונית שלדברי המשרד תביא למהפך בתחום.
"מעבר להיבטים התפעוליים של התוכנית, אנו רואים חשיבות רבה בהטמעת הגישה הערכית של לקיחת אחריות, גם ברמת השלטון המקומי, לטיפול בפסולת. זהו אחד האתגרים המשמעותיים של הסביבה העירונית והוא דורש פעולה סביבתית נכונה, כולל שותפות של השלטון המקומי. אם נצליח להוביל את זה, זה יהיה סיפור הצלחה", אומר עודד נצר, ראש אגף טיפול בפסולת במשרד להגנת הסביבה.
נצר, (41) נשוי+2, מתגורר בגבעת ישעיהו בעמק האלה. לאגף הטיפול בפסולת במשרד להגנת הסביבה הגיע לפני כשנה, במטרה לעשות שינוי באופן הטיפול בפסולת העירונית.
"הטמנת פסולת טומנת בחובה פוטנציאל לזיהום נלווה שמקורו בחלחול מזהמים לקרקע ולמי התהום, בפליטות של זיהום לאוויר, במטרדי ריח ובתפיסת שטחים פתוחים ופגיעה בחי ובצומח. 79% מהפסולת שלנו מטופל כיום בהטמנה ישירה בקרקע, ללא תהליך מיון.
זה אחוז גבוה מאוד ביחס למקומות אחרים בעולם המערבי ולמרות שבשנים האחרונות אנחנו רואים עלייה באחוזי המיחזור, עדיין לא ניתן לדבר על שינוי מגמה משמעותי.
בתחילת השנה פרסמנו את האסטרטגיה שלנו לכל נושא הטיפול בפסולת העירונית. זו תוכנית חשובה ומאוזנת שבה גיבשנו מערך שאפתני אך בר ביצוע ואני מאמין שנוכל להוציא אותו לפועל".

מהם העקרונות המנחים בבסיס התוכנית?

"הגידול באוכלוסייה, וכתוצאה מכך הגידול בהיקפי הפסולת שלנו, חייבו אותנו להיערכות ארוכת טווח בראייה עתידית, שתביא לשינוי מהותי באופן הטיפול בפסולת ובהתייחסות שלנו לנושא. בגדול, אנחנו לא מרוצים מאופן הטיפול הקיים כיום, במיוחד בהיבטים הסביבתיים, אך גם בהיבטים הערכיים. המשרד מוביל תפיסת עבודה לפיה יש חשיבות ערכית רבה להכרה באחריות שלנו כמדינה, כרשויות וכאזרחים, לטיפול נכון בפסולת שאנחנו מייצרים.
קצב ייצור הפסולת שלנו עולה כל הזמן כך שבכדי לשמור על קצב מיחזור קבוע, נדרשים מאמצים גדולים. אנחנו מבקשים לא רק לשמור על קצב קבוע, אלא להגדיל את אחוזי המיחזור ולשם כך נדרשת פעולה עמוקה ומקיפה יותר. הגענו למסקנה שאנחנו צריכים לשנות את האסטרטגיה ולהתאים אותה לימינו, לאמצעים הקיימים בתחום הזה כיום, בארץ ובעולם וליעדים שאותם אנחנו רוצים להשיג".

מתקני מיון בתמיכת המשרד | צילום: עודד נצר

הנחות היסוד בבסיס האסטרטגיה הזו הן:

  1. הטיפול בפסולת צריך לעלות מהרמה המקומית לרמה אזורית. כיום כל רשות מקומית, לא משנה מה גודלה, מטפלת באופן עצמאי בפסולת שלה.אנחנו מאמינים שיצירת אשכולות אזוריים לטיפול בפסולת תביא לייעול התהליך ולהוזלה שלו, בשל יתרון הגודל. אשכולות כאלה יאפשרו למעשה גם לרשויות הקטנות וה'עניות' יותר, לתת מענה טוב יותר לטיפול בפסולת, להקים מתקנים חדישים, ולהפנות תקציבים לתמיכה ותחזוקה שלהם.
  2. כל הפסולת צריכה להיות ממוינת לפני טיפול וסילוק. הצבנו לעצמנו כיעד, ואנחנו מיישמים את זה ברגולציה, שכל הפסולת שתובא להטמנה תהיה פסולת שארייתית, כלומר כזו שכבר הוצאו ממנה כל החומרים ברי המחזור. התוכנית שלנו והרגולציה הקיימת מכוונים למצב שבו יחול איסור על הטמנת פסולת שלא עברה מיון מקדים ומטמנות לא יוכלו לקלוט פסולת כזו.
  3. הקמת רשת מתקני מיון באתרים ייעודיים ברחבי הארץ. המשרד פועל להקמה של 6-8 מתקנים מתקדמים נוספים שבהם יבוצע מיון הפסולת לרכיבים השונים שלה, באמצעים שונים כמו למשל טיפול באוויר, הפרדה אוטומטית וכמעט מלאה של חומרים ועוד.
  4. הפסולת שאינה ברת מחזור תשמש לייצור אנרגיה. בכל מדינה שרצתה לעשות את הקפיצה המשמעותית לטיפול בפסולת, נבנה תמהיל טיפולים המבוסס בין היתר על מתקני שריפה המייצרים קיטור שמשמש להפקת חשמל.
    אנחנו פועלים לקדם הקמת 3 מתקנים בארץ - בצפון, במרכז ובדרום - לשריפת פסולת בתהליך שיאפשר לנצל את הערך האנרגטי שקיים בפסולת לייצור אנרגיה. כל אחד מהמתקנים שיוקמו מסוגל לטפל בכ-8-10% מהפסולת השארייתית הקיימת ואנחנו רואים בעתיד הקמה של מתקנים נוספים כאלה. באופן טבעי, ככל שיהיו יותר מתקנים כאלה, פחות פסולת תופנה להטמנה.
  5. הקמת מתקני טיפול בפסולת האורגנית. 35% מהפסולת הקיימת היום הם פסולת אורגנית - רקבובית. לאחר שהפסולת הזו תחולץ בתהליך המיון, אנחנו פועלים לתמוך בהקמה של מתקנים לטיפול ייעודי בה, כאשר אחד הטיפולים היותר מסורתיים הוא באמצעות עיכול אנארובי - תהליך ביולוגי של פירוק החומר ושימוש בו ליצירת אנרגיה. התהליך הנוסף הוא תהליך של קומפוסטציה - הפיכת הפסולת לדשן. שילוב שני התהליכים האלה יאפשר לנו טיפול מקיף יותר בפסולת האורגנית. אנחנו רואים בעתיד הקמה של עוד ארבעה מתקנים נוספים לעיכול אנארובי, עד לשנת 2030.
  6. שינוי מערך האיסוף הביתי לפסולת. זה אולי הנושא שמעניין ביותר את הציבור. אנחנו חושבים שבסמיכות לכל בית בישראל צריכים להיות שני פחים לאיסוף פסולת - האחד הוא הפח הכתום, שאותו אנחנו מתכננים לשדרג למיצוי הפוטנציאל שלו, שבו ירוכזו כל החומרים המתמחזרים ופח ירוק שארייתי, לאיסוף כל שאר הפסולת ובכלל זה הפסולת האורגנית. בנוסף לשני הפחים האלה, אנחנו חושבים שנכון לקבוע מרכזי מיחזור קטנים אזוריים, ברמת השכונה או אשכול רחובות, שיאפשרו הפרדה נוספת של חומרים, כגון נייר וזכוכית. הנייר נפגע משמעותית כאשר הוא מתערבב עם חומרים אחרים, מה שפוגע ביכולת המיחזור שלו ולכן יש חשיבות להפריד אותו כבר בשלב מוקדם. הזכוכית אינה נפגעת מערבוב עם חומרים אחרים, אבל יש לה יתרון גדול בכך שניתן להפריד אותה בקלות ולמחזר אותה ולכן יש כדאיות להפרדה שלה במקור. בשורה התחתונה, המטרה היא שליד כל בית תהיה 'חבילת בסיס' של פח כתום ופח ירוק ומעבר לכך, כל רשות תוכל לבחור לקיים הפרדה במקור של זרמים נוספים.
    ישנן כיום כ- 22 רשויות שמפרידות במקור פסולת אורגנית ואנו מעודדים רשויות נוספות להתאים את מערך ההפרדה במקור לאופי הרשות והתושבים.

הטמנת פסולת טומנת בחובה פוטנציאל לזיהום נלווה שמקורו בחלחול מזהמים לקרקע ולמי התהום, בפליטות של זיהום לאוויר, במטרדי ריח ובתפיסת שטחים פתוחים ופגיעה בחי ובצומח

"אנחנו חושבים שזו תוכנית טובה. היא אגרסיבית, שאפתנית, אבל ישימה ויש לנו את הכלים לקדם אותה ולהוציא אותה לפועל. בגדול, היעדים שלנו הם להגיע לשנת 2030 עם 50% מיחזור של פסולת, כ- 25% העברה להטמנה וכ- 25% פסולת שתועבר לשריפה.
אם נשווה למצב שקיים כיום באירופה, התוכנית מיועדת לצמצם את הפער שיש לנו בתחום מיחזור הפסולת, אך עדיין לא מאפשרת לנו להדביק את הפער הזה".
גיא סמט, סמנכ"ל בכיר לשלטון מקומי, חינוך וקהילה במשרד להגנת הסביבה: "באשר להשוואה שלנו מול הקיים באירופה, אני לא בטוח שמה שנכון לנו זה להחיל על עצמנו את היעדים של אירופה, שרואה את עצמה בשנת 2030 עומדת על כ-10% הטמנה בלבד.
זה יעד מאוד יומרני, שיש לו עלויות כספיות משמעותיות ולא בטוח שישראל יכולה, או צריכה, לשאוף כרגע להיות ה'תלמיד הכי מצטיין' באירופה. בארצות הברית, לשם השוואה, מטמינים כיום כ-60% מהפסולת. זה עדיין טוב יותר ממה שקורה אצלנו ולכיוונים האלה אנחנו שואפים להתקדם. לא בכל דבר אתה צריך להיות הכי מצטיין בעולם. המטרה שלנו היא לא להישאר במצב הנוכחי, שבו רוב הפסולת שלנו מועברת להטמנה, ולשם כך ניסינו למצוא את התוכנית המיטבית במסגרת התקציבית שעומדת לרשותנו. ראינו שעד 2030 אנחנו יכולים להקצות כארבעה מיליארד שקל לנושא הזה ובדקנו מה יכול להביא אותנו לתוצאות הטובות ביותר במסגרת הזו ולייצר תוכנית ברמה יישומית גבוהה".

לפי התוכנית, ב-2030 כ- 51% מהפסולת תהיה ממוחזרת. האם קיימת אפשרות שנגיע לעודף של חומרים ממוחזרים בשוק?

סמט: "שוק הסחורות של חומרים ממוחזרים הוא נייד, כמו כל דבר אחר. יש שוק סחורות בינלאומי עם מדדים משלו לתחום הזה, יש בורסה עולמית למוצרים האלה והערך שלהם עולה ויורד כל הזמן. היום למשל יש ערך גבוה לפלסטיק המיועד לייצור בקבוקי שתייה (PET), שבעבר היה נתון במשבר. אנחנו צריכים להסתכל קדימה ולחשוב שיש עתיד לביקוש למוצרים האלה, תוך התחשבות בתנודתיות של השוק ובסיכונים שלו. "אנחנו מבצעים ניתוחים לכל אחד מהזרמים ובוחנים את העניין בשיתוף עם התעשייה, כדי לייצר תמריצים שיפתחו שוק של תעשיית מיחזור ענפה. המשמעות היא קול קורא שפרסמנו לזכוכית וקול קורא לתחום הצמיגים שמציעים מענקים כספיים בהיקף של כשמונה מיליון שקל לתעשייה שתיכנס לתחום המיחזור של חומרים אלה. רק לדוגמה - פיניציה יכולה למחזר כמעט את כל הזכוכית שקיימת היום בישראל. אנחנו רוצים להציע עידוד לפעילות כזו באמצעות תמיכה שלנו בחברות שיקדמו אותה".

אילו חסמים אתם רואים ביישום התוכנית?

סמט: "אני חושב שהחסם המשמעותי ביותר הוא החסם התכנוני. ההתנגדות הציבורית להקמת מתקני מיחזור, ברמת ה- (NIMBY (Not In My Back Yard, מבוססת על הרבה אמירות פופוליסטיות בנוסח 'תראו איזה אסון מתרגש עלינו', 'כולנו נמות פה' וכדומה וזה משפיע מאוד גם על השלטון המקומי וגם ברמה הארצית. אנחנו יודעים שבאירופה קיימים מעל 400 מתקנים גם באזורי מגורים, גם במרחק של עשרות מטרים מבתים ואין עם זה שום בעיה. זה האתגר המרכזי שלנו. אין לנו חסמים מבחינת האוצר, משרד האוצר פועל בשיתוף איתנו בנושא הזה וכך גם מינהל התכנון וכל הגורמים הממשלתיים. הארגונים הירוקים, כמו למשל 'אדם, טבע ודין', לאחר היכרות עם התוכנית והעקרונות שלה, מצטרפים גם הם לתמיכה".
נצר: "כחלק מהנחת היסוד של התוכנית, אנחנו מאמינים שהרשויות המקומיות צריכות לקחת את האחריות על הקמת המתקנים לטיפול בפסולת, שבסופו של דבר היא פסולת שמיוצרת בתחומן. הן צריכות להקצות את המשאבים והשטחים בתוך הרשות למתקנים האלה. אנחנו, כמשרד הממונה, פועלים מהצד שלנו להתרת חסמים נוספים, כמו למשל קידום תב"עות למתקני השבת אנרגיה שאנחנו נחושים לקדם כרגע. המשרד להגנת הסביבה הופך בעצם להיות יזם בעצמו ומביא תוכניות לאישור הות"ל, וועדת המכרזים והחשב הכללי. זה משהו שאין לו תקדים והמטרה שלנו בכך היא לסייע לתהליך של אישור פרויקטים, שלפעמים קצת קשה יותר לביצוע ברמה המקומית. הקמנו צוות תכנון שלנו, פנים משרדי, שהמטרה שלו היא לסייע לרשויות".

מה קורה במתקנים דומים בעולם בהיבט זה? האם יש להם השפעה על איכות האוויר או השפעות סביבתיות נוספות?

נצר: "כאמור, באירופה קיימים מעל 400 מתקני השבת אנרגיה, חלקם הגדול ממוקם בתוך הערים הגדולות ולעתים אף סמוך לבתי מגורים. בכל מתקני ההשבה בהם ביקרנו עומדים המתקנים בתקני איכות האוויר בצורה מלאה ואף מגיעים למצב בו הפליטות לאוויר עומדות על 10% מהתקן המותר".

אנחנו חושבים שבסמיכות לכל בית בישראל צריכים להיות שני פחים - האחד הוא הפח הכתום, שבו ירוכזו כל החומרים המתמחזרים ופח ירוק לאיסוף כל שאר הפסולת ובכלל זה הפסולת האורגנית

מהו פוטנציאל הזיהום הסביבתי בהקמת מתקנים לטיפול תרמי בפסולת (זיהום אוויר, תוצרי לואי ועוד) ואיך מבטיחים את בריאות הסביבה והציבור באזור? אילו מזהמים נפלטים לאוויר בתהליך זה?

נצר: "המתקנים שיוקמו בישראל יעמדו בסטנדרטים הסביבתיים הגבוהים ביותר - בין השאר תקני הדירקטיבה האירופאית המחמירים. יותר מחצי משטח מתקן השבת האנרגיה וחצי מההשקעה הכספית בהקמתו מיועדים לנושא הטיפול באיכות האוויר ומניעת זיהומים.
"להבנתנו, אין מניעה מבחינת פליטות לאוויר להקים מתקני השבת אנרגיה בישראל גם בסמוך לאזורי ייצור הפסולת. יחד עם זאת אנו סבורים שהמקומות הנכונים להקמת מתקני השבת אנרגיה הם אזורי תעשייה או בצמוד להם".

יש תמריצים לרשויות המקומיות לפעול להגדלת היקפי המיחזור?

נצר: "ישראל צריכה לעבור את השלב שבו אנחנו מבינים שהשינוי הוא הכרחי. זה כבר נעשה ברמה הממשלתית וכרגע אנחנו בשלב של הטמעת ההבנה הזו גם ברמת השלטון המקומי. אנחנו מפרסמים תמריצים לרשויות המקומיות לטיפול סביבתי, שכוללים תמיכה עבור כל טון של פסולת שמוסב מהטמנה למיחזור. בנוסף, אנחנו תומכים בהקמה של מתקני מיון מקומיים ובהתאגדויות אזוריות ייעודיות, בסגנון אשכולות רשויות או איגודי ערים לתברואה, שיתנו סל של שירותים מוניציפליים אזורי כולל טיפול בפסולת.
עדיין חסר לנו מבנה מוניציפלי מתאים שיהווה את התשתית לפעילות הזו ואנחנו שואפים לקדם אותו, באמצעות תמיכה של המשרד בהיקף של כ- 50 מיליון שקל שכבר העברנו לכל אחד מהגופים שהוקמו בחמישה אשכולות שונים שקיימים כבר. במקביל, אנחנו מייעדים תמיכה דומה לעוד שני אשכולות חדשים באזור העמקים ועמק המעיינות. סה"כ אנחנו עומדים על תמיכה בהיקף של כ- 350 מיליון שקל לאשכולות האלה ומייעדים בתוכנית התקציבית שלנו עוד 400 מיליון שקל להקמת אשכולות נוספים".

האם עלויות המיון והמחזור יחולו על האזרח?

"האזרח לא יידרש לממן את זה, אולי אפילו להיפך - התיאגוד האזורי אמור להוזיל את עלויות הטיפול בפסולת. מצד שני, בהקמת מתקני טיפול כמו מתקנים טרמיים למשל, מדובר בטכנולוגיות יקרות יחסית. הקמה של מתקן כזה יכולה להגיע לעלות של כמיליארד שקל.
אנחנו נייצר מכרזים ליזמים להקמת מתקנים כאלה והם יידרשו לתת מחיר שיהפוך את זה לכדאי לרשויות המקומיות. הטמנה עולה כ- 300 שקל לטון. אנחנו פועלים לייצר אפשרויות לשריפת פסולת בעלות של כ- 220 שקל לטון, שתיתן עדיפות לשריפה.
התמיכה שלנו בתוכנית היא מאוד משמעותית, כדי להבטיח שגם למקימי המתקנים והמפעילים שלהם וגם לרשויות המקומיות, יהיה כדאי להיכנס לתחום בצורה רחבה יותר. ברור שכדי שפסולת באמת תגיע למתקן, התהליך כולו צריך להיות תחרותי במחירי השוק היום".

מה סדרי הגודל של תמיכות שמציע המשרד?

נצר: "במתקני המיון אנחנו הולכים לתמוך בהיקף של כ- 40% מעלות ההקמה. בנוסף, אנחנו מקצים תמיכה של עד 40 שקל לטון, למשך חמש שנים, לתפעול של מתקני המיון. במתקני טיפול בפסולת אורגנית אנחנו מציעים גם כן תמיכה בסדר גודל של עד 40% מעלויות ההקמה.
במתקני השבת האנרגיה, גובה התמיכה יהיה תלוי בתוצאות המכרז, כמובן, אבל גם שם אנחנו נקצה תמיכה משמעותית בהקמת המתקן, כדי שיקום ויוכל להציע מחירים תחרותיים".

מתקני מיון חול | צילום: עודד נצר

מהן עלויות הטיפול בפסולת?

נצר: "עלות המיון והמיחזור כיום היא לא כלכלית. זה תהליך שעולה כסף ולא מחזיר אותו עדיין, גם בהינתן מכירת החומרים הממוחזרים. עלות הטיפול כיום עומדת על כ- 50-60 שקל לטון של פסולת מעורבת, בעוד שההחזרים שאנחנו מקבלים ממכירת החומרים הממוחזרים עומדת על כ- 10-20 שקל לטון. בנוסף, ישנם עוד כ- 10-20 שקל שאנחנו מקבלים כחיסכון מכך שאנחנו מטפלים בפסולת האורגנית בנפרד ומונעים הטמנה שלה. עלות הטיפול בפסולת כולל הטמנה בממוצע ארצי, עומדת כיום על כ- 580 שקל לטון".

האם יש תוכנית להפחתה במקור של פסולת, ע"י איסור שימוש בחומרים מסוימים המוכרים כמזהמים פוטנציאליים?

נצר: "הפחתה במקור היא אמצעי אחד לצמצום פסולת, שיש לו ערך חינוכי גבוה, אך צריך לזכור שהיא מביאה לצמצום אחוז קטן בלבד גם במקומות שבהם היא מיושמת, כמו באירופה למשל. לכן צריך להתייחס אליה כאל תהליך משלים לתוכנית לאומית כוללת למניעת פסולת כחלק מסל הכלים הכללי שיש לנו, ולא כאל תחליף לתהליכים של מיחזור. יש לציין שהמשרד החל בהליך של הכנת תוכנית אסטרטגית להפחתה במקור של פסולת (מניעת פסולת). האסטרטגיה שלנו שואפת לכך שכל שכונה או עיר חדשה שנבנית היום בארץ, תכלול, כבר בשלב התכנון, מרכזים לטיפול מקומי בפסולת. זה עדיין לא קיים ואנחנו חושבים שזה צריך להשתנות. הטיפול בפסולת הוא אחד האתגרים המשמעותיים של הסביבה העירונית והוא דורש פעולה סביבתית נכונה, כולל שותפות של השלטון המקומי. אם נצליח להוביל את זה, זה יהיה סיפור הצלחה".