"המחיר של עגבניות מטורקיה וביצים מירדן הוא שממה בישראל"

לאחר שש בוועד האגודה הישראלי למשאבי מים (אי"ל) ובשלוש השנים האחרונות כיו"ר האגודה, מסיים דני קורצמן את תפקידו. בראיון ל"מים והשקיה" הוא הוא מציג את נקודת מבטו על משק המים בישראל ועל עתידו. הציטוט שבכותרת, הוא חזונו הקודר לחקלאות ולמרחב הירוק במדינה

דני קורצמן

"המטרה העיקרית של האגודה הישראלי למשאבי מים, היא לעודד מחקר ולהפיץ ידע בנושא הידרולוגיה ומשאבי מים בישראל והאמצעי המרכזי שלנו הוא הכנס השנתי שבו מוצגים תקצירי המחקרים העדכניים בתחום, במטרה לחשוף אותם בפני אנשי המקצוע, גופי המחקר השונים וגורמים נוספים במשק המים הישראלי. אחת המטרות שלי, כיו"ר, היתה לשמר ולהגדיל את היקפי הכנס ולאפשר ליותר אנשי מקצוע לקחת חלק בשיח. לשמחתי, בשנים האחרונות אכן עלה מספר חברי הארגון ובכנס האחרון, שהתקיים במאי השנה, פגשנו למעלה ממאתיים משתתפים מכ- 50 גופים שונים, ביניהם רשות המים, חברת מקורות, אוניברסיטאות, מוסדות אקדמיה ומכוני מחקר, חברות הנדסה, תשתיות ותכנון ועוד".
כך מסכם דניאל (דני) קורצמן שש שנות חברות בוועד האגודה הישראלית למשאבי מים (אי"ל), כשבשלוש השנים האחרונות עמד בראשה. בימים אלה הוא מסיים את תפקידו ובראיון איתו, מלבד סקירה על פעילותו באי"ל, קיבלנו ממנו גם תמונת מצב של משק המים בישראל כיום, כפי שהוא רואה אותו.
"אם נסתכל על ההיסטוריה הציונית מנקודת מבט של משאבי מים, שזו נקודה שהיסטוריונים קצת נוטים לפספס, אין פלא שריכוזי האוכלוסייה הגדולים שלנו ממוקדים בין חדרה לגדרה. מראשית הציונות (ולא הרבה לפני זה) זה היה אזור שבו היה קל לקדוח ולשאוב מים. אקוויפר החוף, הנמצא באזור הזה, הוא מאגר מים נגיש ולא מורכב שההתיישבות שלנו התבססה עליו. בתחילת המאה ה-20 השתכללו אמצעי הקידוח, השאיבה וההולכה ונוצרה יכולת לממש את המאגר הזה. מאוחר יותר, בתקופת המנדט הבריטי, החלה שאיבה מהירקון והובלה של מים משם לאזורים מרוחקים (ירושלים) וכשהגיאולוגים וההידרולוגים זיהו את מקורות המים התת-קרקעיים של הירקון, התחלנו לשאוב אותם ישירות מהאקוויפר ומשם להוביל אותם בעיקר לכיוון דרום, מה שהביא להתייבשות של הירקון. בשנות ה-60 נכנסה הכנרת כשחקן חשוב במשק המים הלאומי, עם הקמת המוביל הארצי. קודם לכן (וגם בעתיד כנראה) שימשה הכנרת רק לצריכה מקומית סביב האגם, בעמק הירדן ועמק בית שאן.

אחת הסיבות שאנחנו כל כך רגילים להתייחס לכנרת כאל מדד עיקרי למשק המים שלנו, היא פשוטה מאוד - ניתן לראות אותה בעין, וניתן לייצג את מצבה על ידי מספר אחד - גובה המפלס

"אחת הסיבות שאנחנו כל כך רגילים להתייחס לכנרת כאל מדד עיקרי למשק המים שלנו, היא פשוטה מאוד - ניתן לראות אותה בעין, וניתן לייצג את מצבה על ידי מספר אחד - גובה המפלס. למעשה, משאבי המים הגדולים והטובים שלנו נמצאים מתחת לאדמה, באקוויפרים, שם זורמים המים דרך תווך נקבובי בעל התנגדות לזרימה לכן המפלס של האקוויפר לא מתבטא במספר אחד כמו במקווה מים פתוח ואז המסר לציבור הרחב כבר מורכב.
כמו כן, הניראות של פעולת האדם בחלק מהאקוויפרים קטנה: לדוגמא אקוויפר החוף התנקז לפני 100 שנה לים מתחת לפני הקרקע (ולא במעיינות שמזינים נחלים), מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת הוא מתנקז ברובו המכריע לבארות שמפיקות מים. המשמעות היא שהציבור נהנה מהרבה מים ולא חושב שקרה משהו לסביבה. במקומות אחרים כמו עמק הירדן (הישראלי והירדני), הציבור נהנה מכמויות גדולות של מים אך גם רואה את השינוי בסביבה עם ירידת מפלס ים המלח".
"האקוויפרים הם מאגרים טבעיים נוחים להפקה. הזרימה בהם היא איטית וקל יחסית לתפוס את המים ולנצל אותם לפני שהם אובדים לנו (כמים שפירים) לים או לים המלח. צריך להבין שטיפה שירדה פה בראשון לציון והצליחה לחמוק משורשי הצמחים ולחלחל לעומק, היה לוקח לה כ-30-20 שנה לעבור באזור הלא רווי ולהגיע לפני מי התהום. ומשהגיעה לאקוויפר, לפני שנקדחו עשרות הבארות שישנן היום, היתה מבלה עוד כ- 50-100 שנה בזרימה איטית בין גרגרי החול לים. בעשרות שנים אלה הטיפה לא חשופה לאידוי ומוגנת יחסית מזיהום.
טיפה אחות שלה, שנפלה ולא חלחלה אלא זרמה לאיילון על פני הקרקע, הפכה למי ים בלתי ניתנים לניצול אחרי שעתיים, ואם נקוותה לביצת חורף היא תתאדה או תמליח או תזדהם תוך מספר ימים או שבועות".
"המילוי הטבעי של האקוויפרים מגיב מהר לגשמים (בהבדל מהמסע הארוך של הטיפה הבודדת) ולכן בתקופות בצורת המפלס שלהם יורד והעומק ממנו ניתן להפיק מים מהאקוויפר עולה. בראשית פרויקט ההתפלה חשבנו שמפלס המים באקוויפרים יעלה כי נשאב מהם פחות מים. המציאות היא שאומנם שאיבת המים מהאקוויפרים קטנה, אך בגלל הבצורת גם כניסות המים אליהם קטנו, ומצבם של האקוויפרים לא השתפר ואולי אפילו הורע. עם זאת, מצבם פחות גרוע משל הכנרת משתי סיבות:

  1. כי המיוחד בבצורת של השנים האחרונות, מלבד החורף האחרון, שהיא חמורה יותר בצפון מאשר במרכז. 
  2. במרכז הארץ אפשרי להביא מים מותפלים ליותר צרכנים שהסתמכו בעבר על האקוויפרים, בכנרת - אומנם קיצצנו למינימום את השאיבה למוביל הארצי, אבל אין מקור מים חילופי לצרכנים המקומיים של הכנרת, כלומר עומק הקיצוץ בהוצאות בכנרת מוגבל לעומת האקוויפרים של מרכז הארץ.

"מכיוון שבשנות התשעים והאלפיים רוב ההשקעות במשק המים נותבו לכיוון מפעלי השבה של קולחים ומתקני התפלה, היקף ההשקעה באקוויפרים הצטמצם ומספר הבארות הישנות ששופצו וחדשות שנקדחו קטן יחסית. כיום נוצר מצב שבו גם אם האקוויפרים יתמלאו, נצטרך להשקיע השקעות משמעותיות כדי שנוכל לחזור ולשאוב מהם את כמויות המים ששאבנו מהם בסוף המאה העשרים. לטעמי, אם יש מקום במשק המים שבו נדרשת השקעה משמעותית, אלה הם האקוויפרים:

  1. בשיפור / שיקום יכולת השאיבה.
  2. בהגדלת נפחי המים שמגיעים למי התהום בצורה של 'העשרה מנוהלת של אקוויפר' בהבדל ממילוי טבעי, כלומר הפניית מי נגר עירוני ונחלים, עודפי קולחים ומותפלים וכל סוג של מים באיכות סבירה לאגירה באקוויפר".

צמח והרכבת, 1931 | צילום: זולטן קלוגר | באדיבות: ברכה בנתור, ארכיון בית זרע

לפני שניגשים להקמת מערכות שאיבה ובארות חדשות, האם יש מקום לפתוח מחדש את הגדרות רדיוסי המגן?

"כיום מסביב לכל באר יש רדיוס מגן שבו אסור שיהיה שום גורם מזהם כמו למשל תחנות דלק, צנרת גז, קולחים ועוד. עם השנים, באופן טבעי, המדינה התמלאה בתשתיות כאלה וזה מקשה מאוד על מציאת מקומות 'נקיים' שבהם אפשר לקדוח קידוחים חדשים. מי שסובל מכך הרבה היא חברת מקורות, שהיא זו שמפיקה את עיקר מי התהום וצריכה להסתכל קדימה על המשך יכולתה להפיק ועוסקת גם בקדיחה והקמת בארות חדשות. ברור שרדיוסי המגן, שנקבעו לפי נוסחה כללית שאומצה מאירופה ומשרד הבריאות דבק בשימורה, הם לוקסוס לא רלוונטי לניהול האקוויפרים כיום. אני מציע אחת מהשתיים: או שבמשרד הבריאות יהיה הידרולוג שיוכל לבצע הערכה סבירה לכל באר על מידת הסיכון לזיהומה ולקבוע הנחיות ספציפיות לבאר, או שהאחריות והסמכות על כל האספקטים של תשתיות ההפקה יעברו למפעילי הקידוחים ומשרד הבריאות יפקח רק על המים ולא על הבארות. זה כנראה ישתנה רק כשנגיע למצב של קייפטאון, שבו פתאום אין מים בברזים, אבל ב'מדינה מסודרת' צריך לתת את הדעת על כך לפני שנגיע למצב הזה".

מה מצב הזיהום באקוויפרים?

"לאורך השנים, הדרך לפתור בעיות זיהום מים באקוויפר, היתה פשוט להפסיק לשאוב מהמקום שבו התגלה זיהום ולעבור למקום אחר. אבל בטווח הארוך, אם הזיהום לא מטופל, הוא ימשיך להתפשט ולהגיע לבארות אחרות.
המצב היום אינו טוב, אבל צריך לזכור שאקוויפר החוף המרכזי, שעיקר הזיהום בו נבע מחלחול של דשן חנקני מקרקעות חקלאיות, משתקם מבחינה זו. כיום יש פחות ופחות קרקעות חקלאיות במרכז הארץ ותשומות החנקן קטנות.
גורם שני שמידת השפעתו על איכות מי התהום פחתה משמעותית במרכז הוא הזיהום ממקורות תעשייתיים שמטופל ב- 20-30 השנים האחרונות בצורה רצינית מאד בהנהגת רשות המים.
גורם שלישי לזיהום שכמעט ונעלם לחלוטין ב- 30 השנים האחרונות הוא ביוב שלא מטופל במערכות סגורות. לכן בתקופה זו, ניתן להפוך מגמה בהסתכלות העתידית על איכות מי האקוויפר ולצפות לשיפור (אמנם איטי) באיכות זו.
"דרך אחרת לטפל בזיהום היא על ידי מיהול המים עם מים 'נקיים', וכאן נכנס השימוש במים המותפלים למהילת המים המזוהמים. אני מאמין שזה תהליך שכבר קורה ובארות שבעבר היו מתחת לתקן, היום נכנסות למערכת הארצית ונמהלות עם מי ההתפלה מבלי לייצר בעיה".

היום גוברים הקולות של הארגונים ה'ירוקים' בענייני מים. הטבע הוא צרכן שתופס יותר ויותר כוח אבל מה שלא מבינים הוא שבלי החקלאות היינו חיים כאן בארץ מדבר וטרשים, ללא הצבע הירוק

תחנת עמק הירדן מול בית-זרע, 11.1937 ד.פ | באדיבות: ברכה בנתור, ארכיון בית זרע

איך השפיעה טכנולוגיית ההשבה על משק המים?

"כבר לפני כ 40 שנה הבינו במשק המים הישראלי שהסתמכות על מחזור המים הטבעי לא תספיק וצריך לייצר מקורות נוספים. אחד מהם היה טיפול בשפכים והפיכתם לקולחים ראויים להשקיה חקלאית. ההשקיה בקולחים מאפשרת את שימור החקלאות המושקית, יוצרת הנוף הירוק בישראל (מטעים וגידולי שדה), והיא ברכה גדולה. בהסתכלות יותר פרטנית יש גידולים מסוימים על קרקעות כבדות בהם אנחנו רואים בעיות שמתפתחות אחרי עשרות שנים של השקיה בקולחים, אך במבט כולל שפכינו הפכו מדבר לשדה ומטע. השפד"ן, עם הקו השלישי לנגב, איפשר את ההעברה של מרכז המסה של הייצור החקלאי משפלת החוף (מעל אקוויפר חשוב) לנגב המערבי (שם אין אקוויפר ראוי לניצול).
אנחנו לא רגילים להסתכל על זה כך, אבל למעשה תת הקרקע מתחת לחולות יבנה אליהם מוחדרים מי השפד"ן היא מאגר הקולחים הגדול בישראל. אין ריח, אין אידוי, המים מטופלים לרמת מים לכל השקיה, אין עלויות אדירות של בניית מאגרים - ועדיין יש מבקרים גדולים למפעל הזה, שאני מחסידיו הגדולים. לדעתי מפעל ההשבה של השפד"ן הוא המפואר במפעלי המים הישראלים. "מפעל נחלי מנשה הוא עוד מפעל שמנצל את יכולת האגירה של האקוויפר לאגירה של מים, שבאופן טבעי היו יוצאים מאוגר המים השפירים. הרציונל ההידרולוגי החזק של המפעל הוא: העברה של מי נגר שיטפוני מאזור שאין בו חלחול והגשמים הופכים לנגר שמתבזבז לים, לאזור לא רחוק שמחלחל מצוין ומתחתיו אקוויפר טוב לאגירה. הפרויקט הזה מצליח לשמר בממוצע כ- 10 מלמ"ק בשנה מים שפירים, בהשקעה אפסית באנרגיה, למעט השאיבה בקידוחים (20-30 אגורות לקוב). כיום אותו מפעל משמש גם לאגירה של מים מותפלים בימים שבהם שלא ניתן לספק אותם ישירות לצרכנים (עד 3 מלמ"ק בשנה)".

הממשלה אישרה באחרונה תוכנית לשיקום משק המים. בין היתר מדברת התוכנית על השבת מים לטבע, לנחלים ולכנרת ועל הגדלת תפוקת מתקני ההתפלה, אך מתעלמת מהצרכן השני בגודלו במשק של מים שפירים - החקלאות. מכסות המים של החקלאים מקוצצות באופן מתמשך והתוכנית הממשלתית אינה נותנת תשובה לשאלה כיצד מחזירים אותן לקדמותן. האם ייתכן שיקום של משק המים ללא התייחסות לחקלאים?

"היום גוברים הקולות של הארגונים ה'ירוקים' בענייני מים. לובי המים בכנסת מנוהל על ידי הירוקים והלובי החקלאי נחלש מאוד. הטבע הוא צרכן שתופס יותר ויותר כוח אבל מה שלא מבינים הוא שבלי החקלאות היינו חיים כאן עדיין בארץ מדבר וטרשים, ללא הצבע הירוק. בירדן הדרומי למשל, זרמו יותר ממיליארד מ"ק בשנה ולמרות זאת, איזו שממה היתה בעמק הירדן, בית שאן, הבקעה המערבית והמזרחית. מיליארד מ"ק זרמו לים המלח להתאדות ממנו במקום שיעשו טרנספירציה בשדה החקלאי, יוריקו את העמק, יהפכו את השווקים בישראל ובירדן למקום ששווה לטעום בו תוצרת טרייה, שלא לדבר על ייצוא פירות המקדימים להבשיל ונושאים רווח יפה ליישובי ספר".
"אם בוחנים את ניהול משק המים בישראל בהסתכלות של 150 שנה אחורה, אנחנו בהחלט בצד של הצל"ש. הצלחנו להפוך ארץ מדברית לארץ שיודעת לספק לעצמה את התוצרת הטריה ואת זה צריך לשמר ולפתח. לצערי, לא נראה שזה הכיוון שאליו אנחנו הולכים. האתוס שעליו גדלנו, של פיתוח משאבי המים של ישראל לטובת הפרחת השממה מתחיל להפסיד לזרמים הדוגלים בהזנחת משאבי המים לטובת שימור השממה".
"כל עוד יש תחרות קשה על משאב מצומצם של מים, בין הטבע לחקלאות, אני מאמין שהחקלאות צריכה לגבור, אבל החקלאות היום חלשה ויש סיכון שתפסיד בתחרות הזו. יש מי שאומר שאפשר גם בלי חקלאות. בכל העולם המפותח, הגלובליזציה והניאו-ליברליזם פוגעים היום בחקלאות. נכון, תמיד יהיה מקום שבו יותר זול לגדל עגבנייה, אבל צריך לקחת בחשבון שהמחיר של עגבניות מטורקיה וביצים מירדן הוא שממה בישראל".


אגודת אי"ל - תעודת זהות

האגודה הישראלית למשאבי מים הינה אגודה מקצועית שנוסדה באמצע שנות החמישים על ידי קבוצה שבראשה עמד מרטין גולדשמידט (שכיהן כיו"ר הראשון), כחברה ישראלית לגיאודזיה וגיאוגרפיה (חג"ג). בשנות השמונים החליפה חג"ג את שמה לחברה ישראלית להידרולוגיה ובשנות התשעים לאגודה ישראלית למשאבי מים (אי"ל).
אגודת אי"ל שמה לה למטרה להוות במה לדיון מקצועי פתוח בנושאי משאבי המים, לעודד את המחקרים בתחום משאבי המים בישראל, את הכשרת כוח האדם המקצועי ולתרום על ידי כך לפיתוח משאבי המים של המדינה ולהוות את הסניף הישראלי של האגודה הבינלאומית למדעי ההידרולוגיה (IAHS) המסונפת ל- IUGG.
באגודת אי"ל חברים אנשי מקצוע, חוקרים ומהנדסים מעשרות ארגונים בארץ, המקיימים שיח מקצועי במטרה לעודד ולחשוף את המחקר בתחום ההידרולוגיה ומשאבי המים בישראל, בכנס שנתי שמקיימת האגודה לחבריה.


דני קורצמן - תעודת זהות

דניאל (דני) קורצמן (51) נולד בירושלים ומתגורר כיום בהרחבה של קיבוץ חולדה, נשוי לאירית ואב לשלושה.
הוא בוגר מדעי האטמוספירה ובעל תואר שני במדעי הסביבה מהאוניברסיטה העברית ותואר שלישי במים וקרקע מהפקולטה לחקלאות ברחובות.
את הפוסט דוקטורט עשה באוסטין, טקסס, ארה"ב. כיום הוא חוקר במכון למים וקרקע, במסגרת מכון וולקני.